אלפי חסידי צאנז התכנסו מכל רחבי הארץ למעמד אמירת הסליחות הראשונות אצל האדמו”ר, בהיכל הגדול בקרית צאנז בנתניה.
כנהוג בצאנז, ניגש האדמו”ר לפני העמוד – ולפני ‘שמע קולינו’ נשא הרבי דרשת התעוררות.
בדרשה השנה בכה הרבי על המצב בו שרוי עם ישראל והיהודים בכל מקום, על הצרות והאסונות שמתרחשים מידי יום – “אשר זה לבד היה מספיק לעורר כל לב ללא צורך כלל בדרשת התעוררות”.
הרבי המשיל את מצב הדור לחולה שנמצא בקומה, אשר ככל שמטפלים בו ודוקרים אותו – הוא לא מרגיש כלל.
בבכי מטלטל אמר הרבי: “בכל יום ויום שומעים כאלו אסונות איומים, כל כך הרבה יתומים נוספו השנה, אלמנים ואלמנות. תארו לעצמכם בית שבו האמא חולה במחלה קשה, המשפחה מתפרקת לרסיסים. בית שהילד שם חולה – כל החיים נעצרים. אנשים שהיו המאושרים באדם, פתאום כל החיים מתהפכים. תאונות, טרגדיות, מחלות, אצל מבוגרים, צעירים וילדים. מכאיבים לנו, אנו הולכים להלוויות, נאנחים יום או יומיים, ואחרי זה מה? חוזרים לשגרה. אוי לנו! זו הצרה הכי גדולה, שאנו שרויים בתרדמת, שאנו שרויים בתרדמה”.
הרבי הביא ממאמר החסיד, “יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. כשאדם רואה שהכל הולך לו בטוב, הוא ירא, מי יודע מה ילד יום, כאלה צרות וייסורים מתרחשים בעולם. אולם שמחתי מתוך יראתי, עצם זה שאדם מפחד, זה כבר צריך להכניס בו שמחה, שהוא לא שרוי בתרדמת.
“השופר”, אמר הרבי בקול בוכים, “סגולתו לעורר מהתרדמת, אבל התביעה היא עלינו: למה אנחנו מחכים לשופר? למה לא התעוררנו מקולות התרועה כל השנה? כיצד לא זע לבנו מהדם שנשפך עד כה? בימים הנוראים האלה נקבל על עצמנו לשפר דרכנו, להתעורר”.
הרבי קרא להוסיף יותר בלימוד התורה, “דווקא בימים הבאים ובחגים – שמטבע הדברים לומדים פחות, ולכל הפחות לקבל קבלה אחת טובה מהיום, היום הראשון של סליחות, עד לאחר שמחת תורה, שלושים יום שבהם ישמרו על הקבלה הזו מכל משמר, ובכך יוכיחו שאנחנו מתעוררים מקול השופר ומבקשים להטיב את דרכנו. ובעזרת ה’ הקב”ה ישלח לנו שנה טובה ומתוקה”.
