אביגדור ליברמן, לידיעתך: לילדים שלי יש מסלול בחיים, ואני גאה בו

“אין לו שום מסלול בחיים, חוץ ממסלול לכולל”, תיאר שר האוצר אביגדור ליברמן את הצעירים החרדים. כלומר, את הבנים שלי.

ונגע לי בציפור הנפש, נקודה רגישה.

אקדים: הייתי העיתונאית החרדית היחידה שראיינה בשנה האחרונה את ליברמן. עשיתי זאת משום שאני סבורה שבליבו פועם לב יהודי, שהוא לא שונא חרדים, גם אם פוליטית זו המשבצת שעליה התיישב, אחרי שיש עתיד בחרה לזוז הצידה. הכל פוליטיקה.

לא אהבתי את האמירה “לזרוק את החרדים למזבלה”, ניסיתי באותו ראיון להוביל אותו להתנצלות, אך הוא רק הבהיר שזו הייתה סאטירה וסירב להתנצל.

כשאמר פעם בכנסת ש”בכוללים שותים קפה, מדברים פוליטיקה והולכים הביתה”, ניגשתי וסיפרתי לו על הבן שלי, אב ל־5 ילדים, ש’מבזבז את זמנו’ כבר למעלה מ־10 שנים בכולל, ותוך כדי הצליח לחבר שני ספרים תורניים. תביאי נראה, אמר. אמרתי, בתנאי שתתנצל.

ואז, בעיצומו של שבוע שבו אני לא מפסיקה להסביר מדוע לימוד התורה חשוב לי כאם יהודייה בפרט, ולציבור החרדי בכלל, הוא שוב מפציע עם “אין להם מסלול”.

אז כאם חרדית לבנים לומדי תורה, אני פה כדי להגיד לך בידידות: אני גאה במסלול שעשו הילדים שלי, כשהם צוללים אל לימוד הגמרא. המסלול הזה לא מביא בסופו תואר ראשון, גם לא דוקטורט, אבל האוצר היהודי העתיק הוא שמעצב את אישיותם – ולטובה. עצם הלימוד בו הוא המטרה, מטרת החיים.

כשהוצאתי כל ילד מבית החולים, הטיול הראשון שלי איתו היה לבית הסבא, שהיה תלמידו של ‘החפץ חיים’. הייתי מניחה את עגלת התינוק לצידו, כדי שיספגו את הניגון של לימוד הגמרא. הוא היה מביט, מחליף מילה, וחוזר אל הגמרא. ככה רציתי אותם. זה היה החלום הגדול שלי. זה גם החלום שלהם, מהילדים שלהם.

איני כועסת על אמירות של פוליטיקאים. כלומר, אני כן, אבל מבינה את המשחק. אני אפילו לא בטוחה שנתניהו חושב שונה מליברמן. הוא רק לא אומר זאת, כי הוא זקוק לחרדים.

אני אפילו מצליחה להבין מהיכן מגיעות האמירות הללו. הרי את מי רואים הפוליטיקאים מול העיניים? את נבחרי הציבור החרדים, העסקנים, המאכערים. והם לא תמיד מיטב בנינו (יש, כמובן, יוצאי דופן).

לפני שבע שנים, בראיון הראשון שלו לתקשורת החרדית, הזמין אותי ראש הממשלה יאיר לפיד, אז ח”כ באופוזיציה, ללשכתו. סיפרתי לו על בניי, על האמונה שלי, ושאלתי למה לפני שגזר את ‘גזירות 2015-2013’, כפי שהחרדים מכנים את אותה תקופה, לא הגיע אל הישיבות, הכוללים והשכונות החרדיות, כדי להכיר וללמוד קצת יותר. הוא הודה ששגה.

אולי אני נאיבית. אולי תמיד פוליטיקאים ימשיכו לגדף מגזרים. מימין, משמאל, ערבים וחרדים. גם אם יוכיחו להם שטעות בידם. אולי מול עולם השקר הפוליטי, חבל להשקיע זמן בניסיונות להתגונן.

אז בשם ילדיי, בשמי, בשם המסלול הקדוש – אביגדור בבקשה: שים יד על הלב ותודה באמת. גם אתה יודע, שיש משהו יפה מאוד בדרך שלנו.

• הטור התפרסם ב’ידיעות אחרונות’