החלוקה השבועית בין שני היומונים המובילים – יתד נאמן והמודיע – הייתה השבוע בולטת ודי משעשעת.
בעוד המודיע בחר בשער החדשות לתאר את המצב בצפון, הזליגה מסוריה, תחושת היישובים שעל הגבול, ותקיפת עמדה של צבא סוריה, תוך השמדתה על יושביה בעקבות ירי מהמוצב אל עבר ישראל, ביתד נאמן בחרו לרתק אותנו עם סיפור חטיפת הנערים.
האיזון הנגדי הופיע בכתבות השטח במוספים: בעוד המודיע שיגר את הכתב דרומה, לסיפור אנושי מרתק מזיקים (זוכרים את חוליית הקומנדו של חמאס, שנחתה על החוף)? ובכן, החדירה הזו סוכלה, לדעת אברהם בן-חמו, האיש המעבד את מאות הדונמים של שטחי החקלאות המקומיים, בעזרת… הצטרפותו לשמירת השמיטה.
אז נכון ששבענו כבר מסיפורי הניסים של המלחמה, ובכל זאת, הסיפור מרתק במיוחד. מה גם, שהאיש פליט גוש קטיף – שווה לקרוא.
כתב השטח של יתד נאמן, לעומת זאת, הצטרף ל’כת המשקיפים’ הצופה על מעבר קוניטרה שבגבול הצפוני. כתבות בעומק השטח תמיד מרתקות (אותי, לפחות), אבל הפעם התקשיתי להבין מהי התגלית. תצפית על סוריה – ומה אז? שום כלום, מלבד תפילת מנחה-ערבית באלוני הבשן וסיפורים על שקרה באזור הסמוך במהלך התקופה האחרונה. אה, וצילום דגל של כוחות המורדים.
אחדות נרשמה בשערים – “מלחמות הצפון” בהמודיע, “עם הפנים לצפון”, ביתד. מתברר, שלמרות כל המחלוקות, עדיין יש נושאים שבהם נרשמת אחדות.
אם בדרך כלל מגזין בקהילה מכניס לכיס את זה של משפחה (ולהיפך, בקונטרס החדשות), הפעם מגזין משפחה הפציץ עם סיפורים מעולים.
סיפורה הנרחב של ישיבת קפלן, ממנה יצא הבחור אהרן סופר אל הטיול ממנו לא שב, סיפור על זוג נוצרי מנברסקה שחשב שחייו מתרסקים עד שגילה את ארון הספרים היהודי (שווה קריאה), וגם סיפורו של ‘המורי’ זכריה חומרי מראשון לציון, ישיש תימני מקורב לאדמו”רים – יצרו מגזין משובח.
אפילו סיפורם של אלי קליין ושעיה גרוס, יוצרי הלהיט ‘ואפילו בהסתרה’ (השיר מעולה, הכתבה קצת פחות) לא הצליח להתחרות. בטח לא סיפורו של ראש עיריית בני ברק, משה אירנשטיין, שהלך השבוע לבית עולמו.
גם איש הריגול משפחה-בקהילה כפי הנראה יצא השבוע לחופשה. בשני קונטרסי החדשות של העיתונים כיכבה פרשת בית שמש, אך הכותרת הייתה שונה, למרבה ההפתעה. משפחה עם ‘אין כניסה לחרדיות’, בקהילה עם ‘בית ספר לשנאה’.
אפרופו בית שמש: די מגוחך היה לסיים לקרוא בבקהילה את הכתבה הפוליטית המאוד ממצה אודות בית שמש, קורות בית הספר וכל הפרטים (תחת הכותרת “עיר באפילה”), להפוך את הדף ולמצוא… עוד כתבה חדשותית נרחבת, בדיוק על אותה פרשיה (תחת הכותרת “ובליבה חומה”).
קצת תיאום לא ממש יזיק.
אהבתי:
• את תיאור הכתבה במשפחה על ההתנהגות המזוויעה של שוטרי משטרת התנועה כלפי האברך, שפשעו הסתכם בעבירת תנועה והתנגדות למעצר, אך היחס אליו הזכיר יחס כאל פושע רב-מעללים.
• את תיאורו הצבעוני של כתב משפחה על סיור ח”כי דגל בדירות האפלות שהפכו לגנים עבור ילדים חרדים בירושלים. מה שצבע יכול לעשות, בתוספת משפטי זעקה של ח”כ גפני…
• את כתבת יום ליום על השמחות – כמה עולה כל אולם, כמה עולה תזמורת, הסעודה עצמה. כתבה מצוינת, המשיכו לבדוק מה קורה גם בשאר ערי הארץ.
לא אהבתי:
את הדיווח של חדשות משפחה על הבחירות בנתניה.
קודם כל: היה בכתבה רמז לפיו כביכול הגר”ע יוסף זצ”ל לא תמך במועמד שנבחר, הרב קלמן בר (ראשת העיר מרים פיירברג, שתמכה בבר, מדווח הכתב, “לא מספרת מה הייתה עמדת הגר”ע לגבי זהות המועמד”). אז ככה: עמדת הרב הייתה נחרצת בעד המועמד הנבחר. ונא לא לערבב אותנו, הקוראים, עם עובדות (לצפיה: הסרטון שפורסם אמש בחרדים 10).
שנית, נכתב בידיעה כי “אף פוליטיקאי חרדי לא פועל רשמית לטובת מועמדותו של הרב לאו”, וכי יו”ר ש”ס אריה דרעי אמר לנציגים “שהוא לא מתערב”. זה נכון, אבל שלא רשמית, יש אומרים שהייתה גם הייתה פעילות.
ממש לא אהבתי את תיאור ה”או-אוי-אוי” שנילווה למקרה שהרב בר יבחר. שימו לב לתיאורים ה’מזעזעים’ כל לב: “אנחנו רואים תופעה של אנשים המוכרים את העקרונות שלהם תמורת נזיד עדשים”, מצוטט גורם במפלגות החרדיות, “המאבק כאן הוא לא פרסונלי, יש כאן מאבק עקרוני, כל מי שנמצא בעשייה ציבורית בשנה האחרונה יודע כי השעה היא שעת שמד, מנסים להרוס כל דבר שבקדושה, אנחנו נלחמים עבור הרב לאו, לא בגלל נתניה אלא בגלל העיקרון”.
“יש מגמה מדאיגה של הדרת חרדים מכל מוקדי הכוח והשליטה, הסיסמה שהפכה ללגיטימית לפיה ‘רק לא רב חרדי’ חייבת לעבור מהעולם, ויפה שעה אחת קודם”.
נו, כל עוד מדובר בציטוטים חסרי שם, ניחא. אבל כאן בא סיכום של הכתב: “בשעות הערב ייפתחו המעטפות, ואז יתברר אם המאבק החרדי למען בחירתו של הרב לאו צלח, או שלמרות הכל, האינטרס הצר והפרויקט הלאומי להדרת חרדים – גברו על הכל”.
ואני חשבתי שעיתון משפחה הוא עיתון של כולם. של הש”סניקים תומכי הרב עובדיה, של קהילות חרדיות בעיר שתמכו ברב בר, כמו גם חסידות צאנז המפוארת שהעניקה את תמיכתה הנחרצת לרב בר. כל אלה, מואשמים על-ידי משפחה ב”אינטרס צר ובפרויקט לאומי להדרת חרדים…”
הגדיל לעשות משפחה כשהפך לדוברו של יו”ר ש”ס, ח”כ אריה דרעי. ולא שיש לי חלילה משהו נגד היו”ר, שקיבל את תפקידו ביושר מידיו הטהורות של הגר”ע יוסף זצ”ל.
אבל ששבועון שהוא לא ‘יום ליום’ יהפוך לדובר רשמי?
הכתב מתאר את הפגיעה באריה דרעי כפגיעה בש”ס, ומוסיף: “פגיעה בש”ס היא פגיעה בלומדי התורה, במשפחות ברוכות הילדים, במוסדות החינוך, בתנועת התשובה… אריה דרעי גדול היום מסך חלקיו, פגיעה בו היא לא פגיעה בפרסונל היא פגיעה במהות”.
עם משפחה שכזו, מי צריך יום ליום.
אפרופו משפחה.
כמה מרגש היה הטור הנושא את השם “שלום שיעור א'”. בשני עמודים גולל הכותב את “יומנו הסוער של תלמיד טרי בישיבה גדולה בשבוע הראשון של זמן אלול”.
אז נכון שלא כל התיאור בטור מתאים “לכל הישיבות” (הבן שלי ידע למנות לפחות שני פרטים: האחד – אצלם בישיבה לא מצא “משגיח מטיל אימה ששמו יצא למרחוק”, גם לא שורת בחורים “גדולים, מ’וועד חמישי’ ואילך” שעומדים בפתח, חמושים ב”מבט בוגר” וב”התנשאות, התהדרות, יוהרת בוגרים).
ובכל זאת, התיאור הכללי נגע ללב. הצעדים הראשוניים, הביישנות, המזוודה העמוסה, ידית הפלסטיק, הדף המנוילן של ה’קרישמע’, וחטיפי הקליק.
לדעתי, יש לציין בראש העמוד ‘קשה לצפייה’ או ‘קשה לקריאה’. אני, למשל, לא ממש עמדתי בתיאור המזוויע…
אבל בהחלט כתבה שווה.
כמה חגיגי לפגוש בכותרת הראשית של יום ליום: “דמעות של שמחה” – בענק, ומתחת: “אף ספרדיה לא נותרה בביתה”. טוב, אז באותיות הקטנות יותר הבנו שמדובר אך ורק בירושלים, עיר הבירה, אבל ממש לא מצאתי פירוט מזעזע על המקרים השונים, בכל רחבי הארץ, בהם עדיין בנות יושבות בבית בודדות ובוכיות.
עם כל הכבוד לתנועת ש”ס, ויש כבוד, ועם כל הכבוד לפועלה השנה בירושלים – שם הצליחה למגר כמעט כליל את תופעת האפליה (הצל”ש למנהל אגף החינוך צביקה כהן, וליו”ר התנועה אריה דרעי), בשאר ערי הארץ עדיין מוספגות חבילות טישו בדמעות.
אז תרגיעו עם כותרות על “דמעות של שמחה”. תמתינו לזמנים טובים יותר ולהתרחבות הפעילות גם לשאר ערי הארץ.
כי אם אני ש”סניקית שמנויה על יום ליום, ואם אני עדיין בבית, שבועיים אחרי פתיחת שנת לימודים, אני ממש לא אוהבת לראות כותרת שכזו. כי הדמעות שלי, הן ממש רחוקות מלהיות דמעות של שמחה.
אפרופו ש”ס.
מאחר והיומונים (דגל את אגודת ישראל) לא מתעניינים בעצרות התשובה שלה, מצא רק יום ליום מקום לתאר את הצלחת האירועים. “אלפי אברכים ובני תורה במעמד נשגב של ‘אשכבתיה דמרן’ בבנייני האומה” ו”אלפים בעצרות התעוררות של תנועת ‘אל המעיין ברחבי הארץ'”.
אני מאוד מקווה, בשביל תנועת ש”ס, שהקוראים של ‘יום ליום’ לא נחשפים לאתרי האינטרנט ולא נחשפו ל’אדום בעיניים’ למראה הכיסאות הריקים, כמו גם ל”אלפים” שהגיעו.
בעמוד פרסום ענק מבשר ‘יום ליום’ לקוראיו על ערב נשים “ענק” ביד אליהו, בערב יום הכיפורים. “לזכרו של מרן”, כמובן.
אז אם אני אשה, ש”סניקית, יש דמות אחת שמאד הייתי רוצה לשמוע בערב נשים שכזה. דמות ששהתה ימים ולילות לצידו של הרב, דמות שהכינה את ארוחותיו בוקר, צהרים וערב, דמות ששופעת סיפורי זיכרון.
הרבנית יהודית יוסף.
ניחוש שלי? היא לא תוזמן להרצות בערב הזה. גם במודעה עצמה שמה לא מופיע. למה? לש”ס פתרונים.
ואגב, מי שנותרו בידה כרטיסים שנרכשו לאצטדיון רמת גן (האירוע בוטל, אין אישור תקני לקיים שם עצרת), תוכל להשתמש בהם לצורך ערב הנשים הזה. כל השאר מה תעשינה בכרטיסים? טוב, אין לי תשובה, בררו במשרדי ש”ס בהר חוצבים…