את התמונה הזאת צילמתי לפני כמה חודשים במרכז ירושלים. מרחוק זה היה נראה כמו רגע ירושלמי שגרתי: יהודי אמריקני חביב עם שלייקס וזקן לבן עומד ברחוב ומנהל שיחת חולין עם זוג צעיר.
אולי הוא סבא שלהם. אולי דוד. אבל כשהתקרבתי והבנתי מי זה, הלב שלי החסיר פעימה ומיהרתי להנציח את המעמד ההיסטורי.
עשרות שנים ייחלנו והתפללנו לרגע הזה, שיהונתן בן מלכה פולארד יעמוד ברחוב בירושלים בין ארון חשמל למכל לאיסוף אשפה וישוחח בחביבות עם זוג שכנראה התרגש לפגוש אותו.
לא תמיד כדאי לפגוש במציאות גיבור. זה עלול להיות מאכזב.
במקרה של פולארד, ההפך הוא הנכון. יש באישיות שלו משהו מקרין. וזה כל כך לא מובן מאליו. אדם במצבו, שעבר את מה שעבר, אחרי שלושים שנה בבידוד בתנאים כה קשים, אחרי כל ההגבלות החמורות בארצות הברית בשנים שאחרי השחרור, אמור להיות מריר, זועף, עצוב, כבוי. הייתי לגמרי מבין אם זה הפולארד שהיה יורד מהמטוס.
העובדה שהוא בכלל שפוי היא לא מובנת מאליה. אבל פולארד הוא לא רק אדם שפוי – הוא הרבה יותר מזה. כשעומדים מולו מרגישים משהו. איזו גדלות רוח, הכרת הטוב, ענווה, אמונה ועוד כמה דברים מאירים שקשה לי להגדיר.
לקחת את היהודי הצדיק תמים הזה, אחרי שעבר מה שעבר, ולספר לו סיפורים שיגרמו לו בסוף לתמוך באיילת שקד, זה מעשה לא ישר.
ואני אסביר: יצא לי בשנה האחרונה להקשיב לפולארד בשלושה אירועים שהנחיתי: בליל יום ירושלים במרכז הרב, בטקס הענקת “אזרחות כבוד” שנערך לכבודו במועצה האזורית שומרון, ובאזכרה במלאות שלושים לפטירת רעייתו האהובה אסתר.
בכל ההזדמנויות האלה הוא דיבר באריכות (אולי אפילו יותר מדי באריכות, אבל טוב, מגיע לו אחרי עשרות שנות בדידות). ואני אומר לכם אחרי ההיכרות הזאת עם האיש, דעותיו, רגשותיו, אמונותיו: אין מצב שלו ידע באמת מי זאת איילת שקד ומה מעשיה הוא היה תומך בה. למעשה, הוא כנראה היה מבקר אותה במילים חריפות.
בדיוק מה שאכן קרה, כשפולארד הבין מי היא, אחרי כמה שעות.
אז נכון, הפוליטיקאים – מכל המפלגות – ידועים בציניות שלהם. אבל לשלוח לפולארד צוות צילום של המפלגה של שקד ולעשות עליו סיבוב, תוך ניצול תום ליבו, זה הרבה מעבר לציניות המקובלת בענף. “בגלל אהבתי האין־סופית למדינה והמסירות שלי להישרדותה ולעתידה”, הוא מקריא באנגלית, “אני קורא עכשיו להצביע לאדם
שאני יודע שישרת את מדינת ישראל בצורה שתשמור הן על האינטרסים החיוניים שלה והן על כבודה – והבן אדם הזה זו איילת שקד”.
כן, בטח, מי תשמור על האינטרסים של מדינת ישראל ועל כבודה אם לא איילת שקד, שהקימה בניגוד לכל הבטחותיה ממשלה עם אויבי ישראל הערבים ועם המיעוט הקיצוני של השמאל, רק כדי שבנט יהיה ראש ממשלה? טוב, לכן כנראה מגיעה הפסקה הבאה של פולארד: “כן, היא לא הראתה נאמנות בממשלה הקודמת, אבל
אני מאמין בלב שלם שהיא מבינה שנעשו שגיאות על ידה ושהיא לא תחזור עליהן. אנחנו צריכים אותה עכשיו, חופשייה ונקייה מכל ההשפעות הרעות שפגעו בה אישית ופוליטית. כולנו עושים טעויות. ההבדל הוא בין אלה בינינו שמסרבים להכיר בשגיאות האלה ובין אלה בינינו שמכירים בשגיאות ועומדים על כך שלא יחזור עליהן”.
מי עבד כל כך יפה על פולארד, העולה התמים? הרי איילת שקד עד לרגע זה לא התנצלה על ה”שגיאות” (איזו הגדרה צנועה למעשים החמורים שעשתה).
אני אישית חושב שגם לו הייתה מתנצלת לא היה ראוי לסלוח לה כל כך מהר, אבל היא חסכה מאיתנו את הדילמה כי מעולם לא התנצלה. למעשה היא עדיין יושבת בממשלה הזאת.
וכאן מגיע משפט הסיום: “אני מאמין שאיילת שקד היא אדם כזה. מגיעה לה ההזדמנות להמשיך להיות חלק מההנהגה הישראלית, ובתקופה הקשה והמסוכנת בהיסטוריה שלנו אנחנו צריכים וראויים לפטריוטית מוכחת כמו איילת שקד”.
טוב, פה כבר ממש צחקתי בקול: פטריוטית מוכחת. הגדרה מעניינת.
תראו, אני לא כותב את הדברים מתוך חשש שמא תמיכת פולארד תעניק לשקד את עשרות אלפי הקולות שחסרים לה כדי לעבור את אחוז החסימה. זה לא יקרה, כי לא נראה לי שיש לפולארד האהוב והמוערך השפעה פוליטית על אנשים. אגב, גם אם מפלגה שהוא באמת מאמין בערכיה (בהנחה שתימצא מפלגה שהיא מספיק ימנית בשבילו) הייתה מגייסת אותו לקמפיין, זה היה צורם לי.
למה להכניס את גיבור ישראל האהוב לקלחת הפוליטית? מקומו במיזמים כמו כנס ‘בכל לבבך’ לעבודת ה’ של ישיבת רמת גן, שם הופיע בקיץ האחרון וחיזק את האלפים. ממש לא בעולם הפוליטי.
ואכן, עוד באותו יום, גם פולארד הבין שהוטעה. הוא הודיע שהוא חוזר בו מהתמיכה. עצם הניסוח של הודעתו מעיד עד כמה מלכתחילה הוא לא בדיוק הבין מה קורה פה: “התברר לי ששקד מסרבת לבצע שינויים הכרחיים ברשימתה ולהוציא את יועז הנדל מהרשימה, וכן מסרבת להתחייב שהיא תצטרף רק לממשלת ימין שתשמור על הזהות היהודית של המדינה. הדבר מעורר חשש אמיתי שהיא שוב תעביר קולות מימין לשמאל. לכן אני חוזר בי מתמיכתי בה”.
ואז שקד הוציאה את ההודעה הבאה, והוכיחה שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר: “מכונת הרעל שהופנתה כלפיו מהרגע שהודיע על תמיכתו בי העמידה את ג׳ונתן במצב בלתי אפשרי, ואני שמחה כי הוציא עצמו מעין הסערה”.
אתם מבינים? “מכונת הרעל”, כך שקד קוראת לנו, לכל מי שכואב ומוחה על הקמת ממשלת השמאל הקיצוני והערבים על ידה. היא לא רק עברה לתמוך בשמאל, אלא
מאמצת את השיח המשתיק שלו נגד הימין. שיח שהיא סבלה ממנו שנים, בגלגולה הקודם, כאשת ימין.
אבל שקד לא הסתפקה בזה: “לגיבור ישראל כמו ג׳ונתן”, היא הוסיפה, “מגיע להיות בלב הקונצנזוס ולא להפוך למטרה בשיח הרעיל של הפוליטיקה הישראלית. כפי שאמרתי מעל כל במה בשבועות האחרונים – רק ביחד ננצח, זהו סוד כוחו של עם ישראל”.
וואו. מה היה לנו כאן תוך פחות מיממה? היא (או אנשיה) גם הכניסה את פולארד במו ידיה לקלחת הפוליטית, בציניות, למען אינטרסים אישיים שלה, בכל מיני שקרים (שהתגלו), גם תוקפת את מי שביקר את המעשה ומנסה לסתום לו את הפה, וגם קוראת לאחדות כי זה סוד כוחו של עם ישראל. אכן, פטריוטית מוכחת.