מהו ‘הרגע’ של 40 הימים שמתחילים בר”ח אלול ומסתיימים ביום כיפור?

1.

מה תענו אם ישאלו אתכם מהו רגע השיא של ארבעים הימים שמתחילים בראש חודש אלול ומסתיימים ביום הכיפורים? מהו הרגע הנעלה ביותר? איפה אנחנו הכי קרובים לאלוקים?

אני מניח שאחד יגיד שב”כל נדרי” של התקדש יום הכיפורים. השני יזכיר את תפילת נעילה. השלישי ידבר על תקיעות השופר בראש השנה. הרביעי על “ונתנה תוקף” והחמישי על “סדר העבודה”. והכול נכון. הכול בעיני המתפלל.

אבל אחד השיאים של החודש הזה נמצא ממש בתחילתו. למעשה כבר ביומו הראשון: א’ באלול. או כמה ימים אחר כך, באחד בספטמבר. תלוי באיזו מערכת חינוך הילדים שלכם לומדים. הימים הראשונים של תחילת שנת הלימודים ספוגים בתפילות מעומק הלב.

שניים וחצי מיליון ילדים חוזרים לספסל הלימודים, ומיליוני הורים מתפללים עליהם.

נכון, אין לנו מחזור ביד, ארון הקודש לא פתוח, אנחנו לא צמים, אבל הלוואי שהיינו זוכים בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים לכוונה פשוטה וטהורה כזאת, לדיבור אמיתי עם הקב”ה, כמו ברגעים שבהם אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת החינוך.

2.

המשפט המפורסם אומר ש”אין אתאיסטים בשוחות”, כלומר שבשדה הקרב תחת הפגזה, אפילו הכופר הכי גדול נושא תפילה מעומק הלב. נדמה לי שגם ברגעים האלה של שליחת ילד לבית ספר כולם נושאים עיניים לשמיים. כולם מתפללים. לא רק אלה שעושים את זה שלוש פעמים ביום.

אפשר לראות את זה גם בתרבות הישראלית. קחו את השיר שמשמיעים כל שנה מחדש באחד בספטמבר, ‘כל עוד’, שכתב עֵלִי מוהר והלחין יוני רכטר: “ילד הולך לו ברחוב / בבוקר בהיר של תשרי / אל בית הספר שוב יוצאים הילדים / שוב הם שרים על הגשם / שוב הם שרים על סתיו / ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב”.

טוב, לא אכתוב פה את כל הפזמון המקסים עם האל”ף, בי”ת, גימ”ל וכו’ עד תי”ו. אבל שימו לב לבתים הבאים: “גבר באמצע הבוקר / גבר בלב חייו / על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב / והוא זוכר שאביו / פעם הלך אחריו / הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו”.

עד כאן התרפקות נוסטלגית מרגשת על הימים שבהם אביו לקח אותו לבית הספר. אבל תראו לאן ממשיך מפה עלי מוהר: “אך הילדים עוד שרים / שיר על יורה וחצב / וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו / גם כי אלך בגיא צלמוות / הן לא אירא / גם אם אפול פתאום / יאמר ליבי שירה”.

מאז שיצא השיר הזה, לפני כמעט שלושים שנה, ועד היום, הוא הפסקול של התקופה הזאת של פתיחת שנת הלימודים. הוא תמיד נמצא שם ברקע, עם נגינת הפסנתר היוני־רכטרית ומקהלת הילדים המתוקה. אבל בפעם הראשונה שהתעמקתי גם במילים ולא רק במנגינה – נדהמתי.

למה עלי מוהר, סמל לתל־אביביות חילונית, דוחף פתאום באמצע החוויה האוניברסלית הזאת של אב שמלווה את בנו לבית הספר בפעם הראשונה, פסוק (ועוד איזה פסוק!) מספר תהילים? התשובה פשוטה: כנראה שגם אצלו אלה היו רגעים של תפילה. של אמונה. של ה’ רועי לא אחסר.

3.

אני לא חושב שצריך עוד הוכחות, אבל אי אפשר בלי להזכיר עוד דוגמה מוכרת. שיר שמושמע באופן מסורתי ברדיו שוב ושוב בתחילת שנת הלימודים, כמעט כמו הראיונות עם רן ארז: ‘שלום כיתה א” של נעמי שמר, שמוכר יותר כ’דנה נמה, דנה קמה’.

אם עלי מוהר כתב על הרגעים המרטיטים של היום הראשון ללימודים מהזווית של האב שמלווה את ילדו, נעמי שמר מתארת את החוויה מנקודת מבטה והרגשתה של האם: “דנה נמה, דנה קמה / את הילקוט על הכתפיים היא שמה / ועם תפוח ועם בננה / שלום כיתה א'”.

ואז מגיע הדימוי הבא: “ואמא כבר ניצבת שם / כמו יוכבד או מרים / מסע גדול מתחיל היום / כיתה א’ שלום”.

אצל נעמי שמר, שהייתה מחוברת למקורות היהודיים, ההתרגשות והחשש ביום הראשון ללימודים, של האם שמתבוננת מן הצד בילדה עם הילקוט, התפוח והבננה, מתחברים מיד ל”ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו” בסיפור השלכת משה רבנו בתיבה ליאור. ייתכן מאוד שהיא הכירה גם את דברי הגמרא על הפסוק: “אמר רבי יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר”.

מה שברור הוא שגם אותה הרגעים האלה, של תחילת כיתה א’, לוקחים אל התנ”ך ואל תפילת אימהות. כמה עומק מסתתר מאחורי שיר עם מילים פשוטות כמו “דנה נמה, דנה קמה”.

ד”ר דרור אידר, חוקר הספרות שמכהן היום כשגריר ישראל באיטליה, כתב פעם על שני השירים האלה, ואבחן: “שני המשוררים, בבואם לתאר את חוויית הפרידה מהילד, נדרשו לשפת העתיקים ולתנ”ך. ההיזקקות לתנ”ך מעידה שהחוויה האישית חורגת לממדים אֶפִּיים, מכיוון שהיא נוגעת בחוויות יסוד המלוות את האנושות מאז ומתמיד”.

4.

אלה רק שני שירים של שני יוצרים חשובים, שכתבו על הרגעים האלה של תחילת שנת הלימודים. עכשיו תארו לעצמכם שכל אבא ואמא היו יודעים לכתוב שירים, לנסח לעצמם במילים את מה שהרגישו השבוע. וואו. היו לנו עוד אין־ספור שירים ותפילות ודימויים לשמחה, לדאגה, לנחת, לחשש, לאושר, לחרדה. לכל מה שמתנקז לרגעים האלה של שליחת ילד או ילדה לבית הספר ביום הראשון.

וכמובן – וזה כבר שווה טור נפרד והמון שירים – שעל כל אלה חופפים זיכרונות וחוויות הילדות שלנו ההורים ממערכת החינוך, והמפגש שלנו איתה כתלמידים. כל אחד והחוויה שלו, כל אחד והמורים שלו. שנאמר: אני מתפלל על המורים של הילדים שלי, שלא יירשו את השריטות של המורים שלי.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’