בבית שמש נפל דבר.
העזו להכניס לבית הספר לתרבויות, כיתות בהן נלמדת תרבות ״פגאנית״, לא עלינו, ולא לזה התכוון המשורר כשהקים בית ספר לתרבויות נאורות.
לומדים שם סינית, לומדים ערבית, לומדים עם נוער מדרום אפריקה. כל תרבות מתקבלת בברכה, חוץ מהתרבות היהודית העתיקה.
ואגב, אם כבר מדברים על עתיקות, אז הסינית עתיקה כמעט כמוה. לו יצויר שהיו מאכלסים את הכיתות הריקות על ידי תלמידים בני הדת המארונית, בוודאי היינו שומעים זמירות אחרות. התגובה בטוח הייתה כך: בכבוד, בואו, יש מקום גם עבורכם. אתם מסמלים תרבות מפוארת. יש לנו מה ללמוד ממכם. להרחיב אופקים.
מארונית זה משהו כלל עולמי. זה ‘אין’. אבל יהדות? חלילה!
אתם משערים לאיזה הלם תרבותי ייחשפו צאצאינו הרכים? והכי גרוע, מה נעשה מחר – כשהחינוך היהודי הזה דווקא יישא חן בעיני ילדינו הנאיביים? היה לא תהיה!
לכן, אני דווקא איני קולטת מדוע ההורים החילוניים התנגדו לקיר ההפרדה.
אם במילא נגזר עליכם לחיות בצוותא, כדאי לכם להסתיר את בנות החמד החרדיות (הצנועות, היפות בהתנהגותן, נעימות הסבר וההליכות) מעיניהם הבוחנות והסקרניות של הנוער התרבותי שלכם.
פן יציצו וייפגעו.
ואז תבכו מדוע לא חזיתם את העתיד. תלקו את עצמכם על אשר דרשתם בתוקף להסיר את המחיצות.
ככה דרכו של עולם: הכול חוזר בבומרנג…