אחד השמות הבולטים של במחתרת של חב”ד ברוסיה הסובייטית היה רבי מנדל פוטרפס, שהיה ממנהיגי “הבריחה הגדולה” של חסידי חב”ד מאחורי ‘מסך הברזל’ של ברית המועצות בשנית 1946.
החלפת כתובת? פה תגלה אם פרטיך כבר מעודכנים בפנקס הבוחרים
הוא נעצר על ידי הבולשת הסובייטית בינואר 1947, ונראה כאן בתצלום שלא פורסם בעבר. יש לציין שהכיפה שלו הוסרה בכוח על ידי המשטרה החשאית.
ב-6 ביוני 1950, האלוף מיכאיל פופרקה, סגן שר הסניף האוקראיני של המשטרה החשאית הסובייטית MGB – המשרד לביטחון המדינה – ניסח תזכיר בן 11 עמודים על מצב החקירה המתנהלת בפרשת “החסידים” ושלח אותו לויקטור אבקומוב, שר לביטחון המדינה של ברית המועצות.
מסומן בכתב יד “סודי ביותר”, הדו”ח סיכם מידע שנאסף על ידי הק.ג.ב. במהלך חקירתו על “הארגון האנטי-סובייטי שניאורסון” באמצעות סוכנים זרים, מודיעים וחקירות.
“מרכז אנטי-סובייטי בראשות ה’צדיק שניאורסון’ – קיצור של האדמו”ר השישי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון, במסמכים סובייטיים – הוקם בניו יורק על ידי המודיעין האמריקני במסווה של ישיבה, שלוחה אירופית שהוקמה בצרפת, וכל זה קשור לרשת אנטי סובייטית ענפה בתוך ברית המועצות. כך, לפחות, ראה זאת מנגנון הביון של ברית המועצות”, נכתב בדו”ח.
בזמן שקיבל את התזכיר הזה, ויקטור אבקומוב היה אחד האנשים החזקים בברית המועצות. חבר בדור צעיר יותר של צוותי המפלגה הקומוניסטית הכפופים לחלוטין לסטלין.
הוא הצטרף למשטרה החשאית בגיל 24 בשנת 1932 ועלה בסולם הדרגות והפך לסגנו העליון של לברנטי בריה הידוע לשמצה, ראש המשטרה החשאית ואיש סוד קרוב של סטלין. ב-1943 מונה אבאקומוב לראש ה-SMERSH החדש שהוקם (ראשי תיבות רוסיים של “מוות למרגלים”), ארגון הביון הנגדי הצבאי האכזרי במיוחד של סטלין בזמן המלחמה, והחל לדווח ישירות לסטלין. בשום שלב לא היה אבקומוב מדווח על עינויים אישיים של שבויו. לאחר המלחמה, ב-1946, מוזג SMERSH למשטרה החשאית ואבאקומוב, עד אז אחד החביבים על סטלין, הועלה לראשות המשרד לביטחון המדינה MGB.
במילים אחרות, הסכנה שנשקפת מה”חסידים”, מונח המשמש להחלפה עם “שניוארסונים” במסמכי המשטרה החשאית הסובייטית, לביטחון המדינה של ברית המועצות ואולי לגורל המהפכה של לנין עצמה, הדאיגה, פשוטו כמשמעו, את הדרגים הגבוהים ביותר של השלטון הסובייטי.
הדו”ח לאבקומוב, המובא להלן בצורתו המקורית, מתמקד בהשלכות של מה שמכונה היום “הבריחה הגדולה”, פעולה מתוחכמת ומסוכנת שהגו והוצאה לפועל על ידי חסידי חב”ד כדי להימלט מברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה.
בברכת הרבי הריי”צ מליובאוויטש, החל מאביב תש”ו ועד לסיומה בראש השנה תש”ז, כ-1,200 חסידי חב”ד רכשו מסמכי אזרחות פולניים מזויפים ונמלטו מברית המועצות דרך עיר הגבול האוקראינית לעמברג – כיום לבוב.
בעידן שלאחר המלחמה תחנת הרכבת של לבוב, שימשה שער לחזרת פולנים אמיתיים (שנמלטו לרוסיה מהנאצים) ופיקטיביים כאחד – לפולין.
המעבר המוצלח האחרון התקיים ב-1 בינואר 1947 (ט’ בטבת תש”ז), ולאחר מכן, כפי שהוזכר במסמך ובפירוט רב יותר בתולדות “הבריחה הגדולה”, נלכדו ונעצרו שאר מארגני המבצע.
אבל המוקד העיקרי של תזכיר ה-MGB הוא ניסיון שני, הרבה פחות ידוע של חב”ד, לברוח מברית המועצות דרך רומניה. התוכנית נוסתה בדצמבר 1948, כאשר ארבעה חסידים – משה חיים דוברובסקי, מאיר יוניק, יעקב לפקיבקר ומשה גרינברג – עזבו את העיר צ’רנוביץ שבאוקראינה הסובייטית, במרחק של פחות מ-40 קילומטרים מהגבול, והבריחו את עצמם לרומניה.
הרקע: הרבי נגד הקומוניסטים
מתחילת מלחמת הבולשביקים בדת, הוביל האדמו”ר השישי, הריי”צ מליובאוויטש, את ההתנגדות היהודית. בגין עבודה זו הוא נעצר בקיץ 1927 ונידון בתחילה למוות. עונשו הומתק תחילה ל-10 שנות עבודת פרך, לאחר מכן לשלוש שנות גלות, ולבסוף, בי”ב- י”ג בתמוז, לשחרור מלא.
באוקטובר 1927 נאלץ רבי יוסף יצחק לעזוב את ברית המועצות “אך לא לפני שהכשיר שליחים רבים שהשפעתם הורגשה בברית המועצות זמן רב לאחר עזיבתו”.
במהלך הגיהנום המוחלט של שנות ה-30, המשיכו חסידי חב”ד לסכן את חייהם כדי לשמור על חיי תורה ומצוות בברית המועצות, כפי שהאדמו”ר השישי הואשם. רבים, כולל רבי לוי יצחק שניאורסון – אביו של האדמו”ר השביעי, הרבי מליובאוויטש, ועד למעצרו הרב הראשי של דנייפרופטרובסק באוקראינה – שילמו את המחיר. חלקם נורו למוות ללא משפט, אחרים נמקו בכלא או במחנות העבודה בסיביר.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חלק נכבד מקהילת חב”ד נמלט מההסתערות הגרמנית ומלהטם של משתפי הפעולה המקומיים על ידי הגירה לטשקנט ולסמרקנד שבאוזבקיסטן הסובייטית. שם, יחד עם עשרות אלפי פליטים יהודים מברית המועצות ומפולין, הם שיחזרו את החיים היהודיים, פתחו ישיבות, בנו מקוואות והתפללו יחד בבית הכנסת. חסידי חב”ד לא רק דאגו לעצמם אלא גייסו באופן פעיל ילדים יהודים ללימוד תורה, רבים מהם בפעם הראשונה בחייהם. הילדים, שטופלו גם מבחינה חומרית, שאבו מהרקע הרחב ביותר, ביניהם מקומיים בוכרים, פליטים פולנים וחברי המפלגה הסובייטית.
כך מתאר התזכיר לאבאקומוב את התקופה הזו: “על פי הנחיותיו של שניאורסון, החסידים הגבירו את פעילותם האנטי-סובייטית ויצרו בתי ספר לא חוקיים בערים סמרקנד וטשקנט, שבהם למדו בני נוער יהודים שנפלו בהשפעתם. רוח דתית ולאומנית”.
תמונה קבוצתית של כמה מחסידי חב”ד שהבריחו את הגבול מלבוב, בט’ כסלו תש”ז. צולמה במשרד ‘הבריחה’ בקרקוב
שנות המלחמה באוזבקיסטן לא היו קלות בשום פנים ואופן, כשהמשטרה החשאית המשיכה לפעול, ומבוגרים וילדים מתו ממחסור וממחלות. אף על פי כן, זו הייתה תקופה יחסית של שלום עבור חסידי ברית המועצות הנצורים.
אולם עם תום מלחמת העולם השנייה התברר שמצב זה לא יימשך זמן רב יותר. אז צצה לראשונה הזדמנות נדירה להימלט מברית המועצות.
הבריחה הגדולה מלבוב לפולין
חודשים ספורים בלבד לאחר המלחמה, ב-6 ביולי 1945, חתמה ברית המועצות על הסכם עם הממשלה הזמנית של הרפובליקה של פולין על חילופי אוכלוסין. אזרחותם הפולנית של רוסים אתניים, אוקראינים, ביילורוסים וליטאים תוחלף באזרחות סובייטית, בעוד שפולנים אתניים ויהודים פולנים שמצאו עצמם כעת בברית המועצות יוחזרו לפולין.
“הוראה סודית מדצמבר 1945 קבעה שפולנים ויהודים (כלומר, לא אוקראינים ובילורוסים) שחיו בשטח פולין עד 17 בספטמבר 1939, עשויים לחזור מברית המועצות”.
משמעות הדבר היא שאפילו אנשים זכאים שהיו בעבר תושבי החצי המזרחי של פולין, אשר לאחר הסכם אי-התוקפנות היטלר-סטלין סופחה לברית המועצות (ועד היום היא חלק מבלארוס), יכלו לוותר על אזרחותם הסובייטית באופן חד צדדי ולחזור “הביתה” לפולין.
ועדות פולניות-סובייטיות משותפות מיוחדות הוקמו כדי להקל על החזרה זו, וככל שהתקדמה ב-1946, גדלו מספרים של אנשים קיבלו אישור לעזוב. רבים נסעו לפולין בקרונות נפרדים המחוברים לרכבות קבועות.
אלברט קגנוביץ’ מעריך שבמשך 1946 כ-147,000 יהודים הורשו לעזוב בדרך זו את ברית המועצות. זה אולי נראה נדיב מצד סטלין, אבל האמת הייתה שהממשלה הזמנית של הרפובליקה של פולין, שנקראה בעבר ועדת לובלין, הייתה ישות בובות פרו-סובייטית שסטלין השתמש בה כדי לעקוף את ממשלת פולין הגולה בתוכניתו להפוך את פולין שלאחר המלחמה למדינת לווין קומוניסטית. יהיו הסיבות של סטאלין אשר יהיו לאפשר ליהודים לצאת, העובדה נותרת בעינה שהחזרה פולנית היווה חלון הזדמנויות מוגבל לעזוב את ברית המועצות.
החסידים באוזבקיסטן ומקומות גירוש אחרים ברחבי ברית המועצות חיו במשך המלחמה זה לצד זה עם פליטים יהודים פולנים. כעת פנו היהודים הפולנים ללבוב כדי לחזור לפולין, ממנה יכלו להמשיך לישראל, ארצות הברית או מדינות אחרות במערב.
כאזרחים סובייטים, חסידי חב”ד לא היו יכולים לעזוב, אבל בסוף 1945 חלחל הרעיון לנצל איכשהו את החלון הזה.
בראשית 1946 הגיע ללבוב תלמיד ישיבה בן 22 בשם לייבל מוצ’קין כדי לסייר בעיר. בעזרת אחיו הגדול, שמואל (מולה) מוצ’קין, וחבר הפרלמנט היהודי-לטבי לשעבר מרדכי דובין, שהיה אז במוסקבה, הוא התחבר ליו”ר הקהילה היהודית בלבוב, אשר בתורו פתח דלתות הכרחיות להצלחת המבצע.
הטפטוף הראשון של החסידים הגיע ללבוב באביב 1946 והחל אט אט לחצות את הגבול בעזרת דרכונים פולניים מזויפים. הצלחתם עודדה אחרים. ככל שחלפו החודשים הגיעו ללבוב יותר ויותר חסידים שנטשו את מקום עבודתם, בתיהם, הרהיטים וכל ממון אחר לטובת ההזדמנות לצאת.
זה כבר לא היה עניין של רכישת קומץ דרכונים מזויפים, אלא מאות, והיה צורך להקים תשתית מילוט גדולה ומורכבת יותר. מנהיגי המחתרת החסידית למדו לשקם דרכונים, ארגנו נישואים מזויפים, וכמובן שיחדו פקידים נחוצים – כולל אלה שעבדו בתחנת הרכבת וקציני ה-MGB המקומי.
בין ראשי המחתרת החב”דית שנעצרו בעקבות המבצע היו רבי מנדל פוטרפס – שנעצר ברכבת שיצאה מלבוב ב-1947 ושוחרר מהגולאג בסיביר ב-1956; רבי יונה כהן, שכונה “פולטאבר” – נעצר ב-1948, נפטר בגולאג ב-1949; רבי מרדכי דובין -נעצר ב-1948, ונפטר במעצר סובייטי ב-1957. לא נזכר בתזכיר זה אך באותה רכבת עם פוטרפס היה רבי שמואל נוטיק, מורה חסידי אהוב בישיבות המחתרת של חב”ד ברחבי ברית המועצות, שנספה בגולאג בראשית שנת תש”ט.
הניסיון השני: תוכנית צ’רנוביץ-רומניה
לאחר סיום הבריחה הגדולה, ירדו מספר חסידים לעיר צ’רנוביץ שבאוקראינה הסובייטית, שלפני 1940 הייתה חלק מרומניה, ולפני כן הבירה האזורית של חבל בוקובינה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. על אף שהייתה עתה בגבולות ברית המועצות, צ’רנוביץ עדיין הייתה קרובה לגבול רומניה, וחסידים שהיו מעורבים בבריחה הראשונית דרך לבוב – משה חיים דוברובסקי, משה וישצקי, חיים זלמן קוזלינר, אשר ששונקין ואחרים – שמעו שאפשר לעבור משם באופן בלתי חוקי לרומניה.
בין פברואר לאפריל 1946, 22,307 יהודים היגרו באופן בלתי חוקי ממחוז צ’רנוביץ לרומניה, תהליך שאושר על ידי סטאלין עצמו ומאורגן על ידי השלטונות הסובייטיים.
זה היה אבאקומוב שבאוקטובר 1946 התריע לראשונה בפני סטלין על האיום שנשקף לקומוניזם על ידי “הלאומיות הבורגנית היהודית” ופתח במערכה האנטישמית שלאחר המלחמה נגד “קוסמופוליטיים חסרי שורשים”, כלומר היהודים.
תקופה אפלה זו תביא לחיסולה של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי – הארגון היהודי שסטלין הקים במהלך המלחמה כדי לגייס תמיכה לעניין הסובייטי ולגייס כספים נחוצים, שחבריו נעצרו ונורו לאחר המלחמה – וההקדמה למזימת הרופאים, שבה הוכרז על רופאים יהודים כי היו חלק מקונספירציה עצומה להרעלת ההנהגה הסובייטית, שהתפתחותה נעצרה רק עם מותו הפתאומי של סטלין ב-1953.
בתקופה זו של טירוף, היה זה אך טבעי שה-MGB ישים על הכוונת שוב את חסידי חב”ד, קבוצה חתרנית לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית וגם לפי המדיניות הסובייטית ותיקה.
פרשת ה”חסידים” הייתה אפוא חלק חשוב בחקירת “הלאומנים הבורגנים היהודים” שבוצע על ידי המ.ג.ב האוקראיני, שפעלו בהתאם להנחיות שקיבלו מהחטיבות של הממ”ג של ברית המועצות בדצמבר – משנת 1949, וצו מס’ 2 /3/1692 שהוצא ב-7 בינואר 1950 על ידי הדירקטוריון הראשי השני של ה-MGB של ברית המועצות, המחלקה המופקדת על ריגול נגד מקומי.
אם יהודים שהלכו באש כדי להמשיך ולעבוד את ה’ כפי שעשו אבותיהם, באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות, היה מעשה אנטי-סובייטי, אז חב”ד אכן הייתה איום על המשטר.
במובן הזה, ראשי הביטחון הסובייטים צדקו בהחלט.