‘אסון מירון’ טילטל את חייהן של 43 משפחות בשנה שעברה, כאשר איבדו 45 מיקיריהן, ואתמול הן מצאו את עצמן מול מחול החרבות שהתפתח סביב “מכתבי האזהרה”. בעיקר, סביב האזהרה שנכרכה לצווארו של בנימין נתניהו. מי שאוהב אותו מיהר לזעוק על רדיפה פוליטית. מי שלא – מיהר לשגר אצבע מאשימה, וקריאה לבוחרים לשקול את הצבעתם. כמה צפוי. כמה אומלל ועצוב. בעיקר בגלל העיתוי.
לולא הכרתי את יו”ר הוועדה, השופטת בדימוס דבורה ברלינר, אישה ישרה והגונה (במשך כמה שנים כיהנתי יחד איתה כחברת הוועדה לשיימינג ברשת), הייתי סבורה שאולי נעשה שיקול פוליטי. אבל אני ממש לא אומרת זאת. רק חושבת שיכלו להמתין מעט, רק משום שעד היום לא שיגרה ועדה ממלכתית מכתבי אזהרה ערב בחירות. זה לא הזמן. המעשה אולי נכון, העיתוי אומלל.
אני לא מנסה לטעון שנתניהו אינו מעורב במחדל. אם תחליט הוועדה, בסופו של הליך, שכן – אסמוך על שיקול דעתה, אף שהייתי שם בליל האסון, צפיתי במסכי הענק עליהם שודרו מחמאות לאישים פוליטיים שסייעו להילולה, ובשום שלב לא ראיתי שם את תמונת נתניהו. ראש הממשלה דאז לא היה חלק מהחינגה הכללית באירוע ההמוני שהקיף את מושב מירון כולו.
אבל הנושא כעת אינו מיהו האשם, אלא שאלת ה”מתי”. תחשבו על משפחות הקורבנות, חרדיות ברובן. כולנו נחשפנו לסיפורים של חרדים, שבאירועי אסון זימנו את הדורס/פוגע לשיחה, שכללה חיבוק חם ומילים מעודדות שמסקנתם אחת: “אתה לא אשם”. ככה נוהגים בחברה החרדית, ככה ינהגו רוב החרדים שאותם אני מכירה. ה’ נתן, ה’ לקח.
למצוא אשמים – זה לא חלק מהסיפור. נכון, משפחות רצו בהקמת הוועדה כדי שתלמד על המחדלים, אבל בעיקר – להפיק לקחים כדי לתקן. זו הייתה המטרה. לא נקמת דם, לא חיפוש אשמים.
הפקת לקחים נוקבת יכולה להוסיף צבע ללחיי בני המשפחות, מכתבי אזהרה לא מוסיפים דבר מלבד הפרוצדורה של ועדה ממלכתית. אבל המחול הפוליטי סביב כל זה הוא בעיניי חילול הקודש, ביזוי הקורבנות.
במותם, ציוו לנו הנותרים את החיים, את הדאגה שהילולת רבי שמעון בר יוחאי תתנהל בשנים הבאות טוב יותר, בטוח יותר. במותם, הם ממש לא ציוו לנו נקמת הדם.
הפיכת האסון לזירה שבה כותשים פוליטיקאים אלה את אלה היא בעיני חילול זכר הקורבנות, שהלכו לשפוך שיח ותפילה בקבר קדוש, ולא חזרו משם לביתם.
פוליטיקאים, צאו להם מנר הזיכרון.