מילה טובה על הסמינרים

רוצים לנצח? אמצו את הפסוק הראשון בפרשת השבוע – “כי תצא למלחמה על אויבך”.

כשיוצאים למלחמה בידיעה ברורה שאנחנו “על” האויב ולא מולו או נגדו – הניצחון מובטח. אגב, באלול קל יותר להילחם ולנצח את היצר, אבל זה כבר עניין לטור אחר.

בפרשה מופיעה גם מצוות “מעקה”. התורה מורה לנו “כי תבנה בית חדש… ועשית מעקה לגגך”. למה חדש ומהו מעקה ואיך קשורה המצווה הזו לעיתוי בו נקראת הפרשה, הרי התורה היא נצחית והיא מלשון הוראה, דהיינו רלוונטית עבורנו למעשה בפועל, גם אם הבית החדש האחרון שבנינו היה מלגו בגיל שמונה.

בתקופה זו של השנה, רבות ההתחלות החדשות, השנה החדשה מתקרבת והתורה הקדושה רוצה שנזכרו שכאשר מגיעים לשלב חדש בחיים, אי אפשר להסתפק בגדרים ובסייגים הישנים, יש לבנות מעקה חדש ויציב כדי שלא ייפול הנופל ממנו…

יש להוסיף בהחלטות טובות ולהתמגן טוב יותר מפני סכנת הנפילה. להוסיף הידור מצווה לפנים משורת הדין ולא להסתפק במעקה הישן.

להבליט את החיובי

זה לא פופוליסטי בתקופה הזאת להחמיא למורים/ות, מנהלים, מחנכים, בתי ספר וסמינרים שחורצים את גורלן ועתידן של בנות בשל סיבות אישיות, כלכליות, גזעניות או אפילו רוחניות…

לא הייתי רוצה להיכנס למדמנה הפוליטית הזאת. הבעיה הייתה ותישאר בין אם אכתוב עליה ובין אם לאו.

אבל…

יש לי משהו לומר לאותם הורים שמוציאים את הסיפור הזה החוצה לתקשורת, במיוחד זו הכללית. מידי שנה בתקופה הזאת אנו עדים לשלל כתבות, טורים וידיעות אודות ילדות שנותרו בבית, אודות מנהלי סמינרים “רשעים” שמדירים תלמידות מבית ספרם בשל שיקולים לא ענייניים.

גם אותי זה מקומם. גם אני מתקשה להבין מה הקשר בין מוצא הורי הוריהן של הבנות ובין מוסד הלימודים. גם אני שואלת את עצמי לעיתים מה הקשר בין אורך פאתה של האם לכישרונותיה ומידותיה של הבת.

אבל…

אם כבר רצים החוצה, לתקשורת הכללית, למה לא לספר על ייחודו של החינוך החרדי, על המסירות של המורים והמורות באפס תקציב ובכיתות מעופשות ללא מיזוג? למה לא לספר על איכות הלימוד והשינון של תלמידי הת”תים שמביאה לכך שהם מסוגלים לעשות אחר כך בגרות מלאה בתוך תשעה חודשים?

למה לא לספר על הכבוד והדרך ארץ שמאפיינים את בתי הספר, החדרים, הסמינרים והישיבות? למה לא לדבר על ממוצע הציונים של הבנות החרדיות? (להזכירכם, רק 50 אחוז מתלמידי הממלכתי עוברים בגרות בארץ).

לנצח ולקחת שבויים

אחזור ברשותכם לתחילת הפרשה. “כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה’ אלוקיך בידיך“. הפסוק מתחיל בלשון יחיד (תצא), עובר ללשון רבים (אויביך), חוזר ללשון יחיד (ונתנו) ועובר שוב ללשון רבים (בידיך). מדובר במלחמה תמידית שיהודי נדרש לה. מלחמה באויבים שמאיימים על גופו ועל נשמתו.

צריך לזכור תמיד שאנחנו “על” אויביך. אנחנו לא לבד, ה’ אלוקינו עמנו ואצלו יתברך אין הבדל בין האויבים.

גם זה הגשמי – דעאש, חמאס, הרשות הערבית, מדינות אירופה ועוד, וגם זה הרוחני – היצר הרע, התאוות, העולם ופיתוייו, המהווים שורש לכל האויבים הגשמיים, אינם אלא אויב אחד אצל הקב”ה והוא זה שמבטיח לנו “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך”.

בכוח הידיים, בכוח המעשה שלנו, אנחנו יכולים לנצח, לא רק לנצח אלא אפילו “ושבית שביו”, להפוך את הרע עצמו לטוב עד שמלאך רע עונה בעל כורחו אמן – ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

• חלק מהטור מעובד על פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש

הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]