חשתי שחתונה כזו של שני אלמנים היא סוג של זעקה שלנו לאלוקים

יעל שבח, שאיבדה את בעלה הרב רזיאל הי”ד בפיגוע, כתבה לי הלילה:

קניתם דירה: מה הפיצויים שמגיעים לכם בשל איחור במסירת הדירה?

זו עונת החתונות, וגם אני חוזרת מחתונה, אבל בכזו – עוד לא הייתי.

אפרים רימל איבד את אשתו ציפי ואת בתו הקטנה לפני כשלוש שנים בתאונה בכביש 443, כשנהג פלסטיני נסע במהירות מופרזת וקיצונית. אפרים נותר משותק בפלג גופו התחתון. איילת קולמן איבדה את בעלה עדיאל בפיגוע.

שניהם נישאו הלילה.

בחופה, איילת התיישבה על כיסא, כי אפרים בכיסא גלגלים. היא פשוט ישבה לידו כל החופה, וזה אומר המון. מולם עמדו כל כך הרבה חברים ובני משפחה ורקדו לכבודם.

מדהים בעיני שבני המשפחה המורחבת של עדיאל ז”ל ושל ציפי ז”ל הגיעו בהמוניהם והיו שם, שמחים בשמחתם.

זה היה ערב שבו לאסוף את הרסיסים, להתנער מעפר והייתה תחושה שהעולם הבא והעולם הזה מתחברים. הרגשתי שחתונה כזו של שני אלמנים היא סוג של זעקה שלנו לאלוקים. הם בעצם פותחים פרק ב’, למרות כל מה שעברו. הם החליטו לעשות את המיטב עם הרע שקרה להם.

לאסוף את הרסיסים, להתנער מעפר. הרי אף אחד מהם לא רצה להגיע לסיטואציה הזו מלכתחילה, אבל הם נועדו לעבור זאת ביחד. הסתכלתי עליהם ואמרתי: הקדוש ברוך הוא, מה עם פרק ב’ איתנו, עם ישראל, אחרי כל מה שעברנו?

אני חוזרת הביתה מלאת כוחות. הלוואי שהאנרגיה שהייתה שם תיגע בכל מי שקורא.