הפגנת החרדים הקיצוניים (‘הפלג הירושלמי’) בכניסה לעירי מודיעין עילית, מצאה אותי ואת משפחתי בשיבה מאירוע פרידה לאבי שטס היום לחו”ל.
עשרות המפגינים התיישבו בגבם לאוטובוסים, רקדו מסביב לכלי הרכב וכולנו – אשתי וילדי, ביניהם זה המיוחד, גיסתי וארבעת תינוקיה הקטנים, אחותי ושני תינוקיה, אבי המתקרב לגיל 70, המתינו כשעה וחצי [!] עד שהללו הואילו לקום מן אספלט הכביש, ולהוציא מהשבי מאות, ואולי אלפי, מכוניות שכיסו רדיוס של קילומטרים.
וכמו עוד עשרות נהגים שרכבם נעצר בסמוך לאירוע, יצאתי לזירת ההתרחשות, לצפות ואולי גם להבין את מהלך אירועים ואז הכה בי ההלם:
לא התעצבנתי.
לא התחרפנתי.
אפילו לא קיללתי אותם בסדרת הגידופים שאותה גיבשתי בצפייה באירועים דומים במהדורות החדשות.
כן ניסיתי להבין מדוע. איך הצלחתי לעמוד בחום של אוגוסט, במשך שעה וחצי, כשכעסה העצום של אשתי מנשב אלי מן המכונית, מבלי להתעמת עם ה’עצניקים’.
אין לי הסבר מדויק, אך אני חושב שהרגשתי – ואני יודע שהטקסט הזה עשוי לא להתקבל בטוב – כמו אנתרופלוג שמתצפת על שבט פרימיטיבי, מוזר ואקזוטי.
הרגשתי כאילו אני לא מכיר אותם. כאילו לא פגשתי בהם מימי.
התבוננתי בעיון בצעירים ובמבוגרים ששרו בדבקות את ‘אני מאמין’ במנגינה המפורסמת שהולחנה בדרך למחנות ההשמדה, בזעקות ‘שמע ישראל’ ו’ה’ הוא האלוקים’ מסוף נעילה של כיפור, בלהט שאפף את פניהם האדומות מזיעת הכובע והחליפה, ואמרתי לעצמי: וואו, מה זה הדבר הזה? באיזו פלנטה הם נמצאים ואיך לא היית מודע שהיא כלל קיימת?
התבוננתי שוב וראיתי שלהם כמו לי חולצה לבנה ומכנס שחור, אבל תפסתי כי מלבד אלו לא קיים חוט כלשהו המחבר בינינו.
אולי, שאלתי את עצמי בבהלה מסויימת, הדיכוטומיה המוחלטת בין עשרות האברכים והצעירים שזעקו בצרחות ‘גיוועלד’, ו’כאן לא ינתחו מתים’ אלי, נוקשה יותר אף מזו הקיימת ביני לבין אחי החילוניים?
כשצילמתי אותם במשך דקות ארוכות הם צעקו עלי ‘שייגעץ’ וכעסו, ואני ביקשתי בחביבות אמיתית שלא יהיו אנוכיים ויתנו לי גם ליהנות מהערב, אבל בלב הרגשתי חלל גדול:
אין לי מושג מי הם האנשים האלו. אין לי כל שפה משותפת איתם. אני לא מצליח, גם כשניסיתי בכל מאודי, להתחבר ללהט שלהם. להבין לכל הפחות את הטענות שלהם. אני גם מבין שהם רואים בי נטע זר.
וההכרה הזו לא שימחה אותי. היא כאבה לי.