את פרק המלחמה כבר אפשר לסכם. די ברור שבקהיר לא יגיעו להבנות, וישראל תסתפק בהפסקת האש עד שחמאס יחליט אם ומתי להפר.
בינתיים בנימין נתניהו יכול להיות רגוע. הבנות עמוד ענן נשמרות, האש נצורה, המעברים פתוחים, והפלשתינים נהנים מהרחבת אזור הדיג. יש לו שקט תמורת סרדינים. גם כל קוראי התיגר שחפרו במהלך צוק איתן מנהרות נגד נתניהו ירדו חזרה למקלטים. הוא לא רואה אותם ממטר.
כשהוא עושה את דרכו לכיסאו בישיבות הממשלה, חולף ראש הממשלה על פני השרים. לזה לוחץ יד, לאחר טופח על השכם, לשלישי לוחש באוזן. בישיבת הממשלה האחרונה שהתקיימה בחוף אשקלון אי אפשר היה להתעלם מההתעלמות של נתניהו מליברמן וגדעון סער.
בניגוד לתחזיות המוקדמות שלהם ושלו, נתניהו לא חטף נוקאאוט. הוא יוצא מהמלחמה הזו טוב משחשב. צוק איתן סידר לו כיפת ברזל פוליטית. לא בשמאל ולא בימין אין גל אנטי-ביבי, אין ועדות חקירה, אין סיבה לפרק את הממשלה.
כרגע אין מה שיאיים על נתניהו. גם לא ועדות חקירה. יו”ר ועדת החוץ והביטחון, ח”כ זאב אלקין, לקח על עצמו את תהליך הבדיקה והפקת הלקחים מהמבצע. הוועדה בראשותו מזמנת עדים, שומעת, רושמת, משווה, ומקיימת תהליך רציני אולי יותר מכל ועדה שהיתה מוקמת כדי לסתום פיות ולערוף ראשים.
אם לפני שלושה חודשים נראה היה שהבחירות בפתח, עכשיו אחרי המבצע ברור שנתניהו יוצא מחוזק. בכל זאת, בטווח הארוך הליכוד עלול לשלם מחיר. הלחימה הרחיקה מנתניהו מצביעים בטוחים, ותמורתם קיבלה המפלגה לשורותיה מצביעי מרכז שעד הבחירות ינדדו שוב למפלגה הבאה שתקרוץ. כדי להשיב את הבנים האובדים, כפי שפורסם לראשונה בטור הזה בשבוע שעבר, שוקדים בסביבת נתניהו על מהלך שיחזיר את אנשי הימין למפלגה, וגם יבטיח קדנציה רביעית לראש הממשלה: ריצה משותפת בבחירות של ביבי-בנט בפתק אחד.
המהלך תפס תאוצה
גם ככה נתניהו הקיף עצמו כל השנים בחובשי הכיפה הסרוגה, שלא מחוברים לשורשים של התנועה. מאורי אליצור ז”ל, עבור ביחיאל לייטר, דרך גיל שפר שניהל את הלשכה, נתן אשל שתמיד בסביבה ועד לאייל חיימובסקי וארי הרו שנמצאים כיום באקווריום.
השבוע המהלך הזה תפס תאוצה. מטעמו של בנט שוקד שלום שלמה, שהיה יועצו הפוליטי של נתניהו ומשמש ראש המטה של בנט, ואדריכל ברית האחים לפיד-בנט על הברית החדשה. מטעם נתניהו פועלים כמה גורמים.
מאז ומעולם זו היתה השיטה של נתניהו להבטיח את בחירתו: ב-96 חבר הליכוד לגשר וצומת; ב-2013 איחד סיעות עם ישראל ביתנו; ב-2006 ניסה לאחד את הליכוד עם המפד”ל של זבולון אורלב אך הדיל התפוצץ ברגע האחרון ובבחירות 99 ניסה לחבר בין הליכוד לדרך השלישית אך העסק כשל כשהתברר שהדרך השלישית מתנפצת.
מבחינת נתניהו המשימה שלו היא קודם כל להיבחר לראשות הממשלה גם במחיר דחיקת הליכוד לאחור.
הדיל עוד לא בשל, אבל העסק מתחמם.
בשני הצדדים חושבים שמדובר במהלך מנצח. בנט, הגיבור הפוליטי של הלוחמים בעזה, יביא את המנדטים, נתניהו יביא את הניסיון, ועל הדרך שני אנשי הסיירת גם יחסלו את החזית האנטי-ביבית שלא היתה ממליצה עליו בפני הנשיא ומותירה את נתניהו אחרי הבחירות באופוזיציה.
נתניהו חרד שריבלין לא שכח ולא סלח, והוא ייקח את הזמן להתלבט על מי להטיל את ראשות הממשלה, וייתן לנתניהו בינתיים להזיע.
אחרי הכל מדובר בציר טבעי. בין השניים אין שום מחלוקת אידיאולוגית, ודאי לא כלכלית. הם רואים כמעט הכל עין בעין. בסביבתו הקרובה של בנט אומרים שעד היום הוא רוכש לנתניהו יראת כבוד ומסתכל עליו בעיניים כלות, כאילו עדיין היה הבוס.
בניגוד לתדמית שבנה לו, בנט רוב הזמן לא יצא נגד נתניהו. כשנתניהו בישיבות סגורות גוער בליברמן, הוא ישר מחזיר לו. כשהוא נוזף בבנט, האחרון שותק. אפילו כשהתבדח פעם אחת על קורס הטרור שעבר יחד עם שרה נתניהו, אחר כך התנצל.
תמונת נצחון
גם פער הגילים, השער הכסוף של נתניהו והקרחת עטורת הכיפונת של בנט, מייצרים תמונת ניצחון שתביא את ביבי ושרה, הו שרה, בפעם הרביעית לבית ברחוב בלפור ואת בנט בפעם הראשונה אל תוככי משרד החוץ.
בנט כוכב הפייסבוק וההופעות בבי. בי. סי יוכל להתראיין כאוות נפשו באנגלית מכיסא שר החוץ, בזמן שנתניהו ימשיך לנהל את המדינה. ממש מהדורה שניה של החיבור עם ליברמן: איווט רצה את תיק החוץ וחלם על ראשות ממשלה.
הכוונה היתה להשתלט על הליכוד מבפנים. את החוץ הוא קיבל, אבל נשאר בחוץ. בנט עובד לפי אותו המודל. הוא מבין שממפלגת נישה אי אפשר להפוך לראש ממשלה ולכן רוצה לכבוש את הליכוד מבפנים. אצל נתניהו הפראיירים לא מתים. הוא יתחבר לבנט רגעית וכשלא יהיה בו צורך יפריד כוחות. בנט יישאר עם החלומות.
מצד שני, בנט יודע היטב מה הוא עושה. אם נתניהו היה מסיים את המבצע כגוויה, זה לא היה קורה. הוא חובר לנתניהו כשהוא חזק, ומבטיח לעצמו להיות שר בקדנציה הבאה.
הרעיון מבריק, אך צפויות לו משוכות לא פשוטות. הראשונה היא הגברת הראשונה של ישראל, שרה נתניהו שלא ממש מחבבת את בנט ואיילת שקד, אם כי לאחר שהשלימה פעם אחת עם בנט כשר בממשלת בעלה מתוך הבנה שרק זה מה שיביא אותה לבלפור, פעם שניה היא לא בלתי אפשרית.
משוכה שניה היא ההתנגדות הצפויה בקרב שרי הליכוד שלא יסכימו שוב לשלם את המחיר כדי שנתניהו יבטיח לעצמו עוד קדנציה כראש ממשלה.
אם כי גם לזה יש תשובה: אם נתניהו לא ראש הממשלה, גם הם יכולים לשכוח מהנהג, המזכירות והלשכה. אם ימכרו להם שאי צירוף בנט ירחיק אותם ממנעמי השלטון-מרכז הליכוד יאשר ריצה ברשימה משותפת, בדיוק כפי שהצביע בעד החיבור עם איווט.
גם אצל בנט בבית צפויות בעיות. הוא עוד לא סגר את הברית עם האיחוד הלאומי, אם יתמהמה, הוא צפוי לפגוש קמפיין פנים-מתנחלי וציוני דתי שיאשים אותו בפלגנות. ומריבות בבית לא מפנות זמן לתוספת מנדטים.
גם זה פתיר: תהיה זו הפעם הראשונה שהציונות הדתית אוחזת באחד משלושת התפקידים הבכירים בממשלה. כך שעוד שלפני שיהיה לנו רמטכ”ל דתי, נקבל שר חוץ דתי, ומי יודע, אולי גם ראש ממשלה חובש כיפה.
אם הדיל הזה ייסגר, נתניהו יכול ללכת לבחירות ביום שאחרי. מצד שני, זה אולי גם יבטיח יציבות. זה יהיה ציר הרשע שיזכיר ללפיד שלא כדאי למהר לאיים בפרישה.
האפס המוחלט
בעודו עושה את דרכו לדיון בוועדת הכספים על מע”מ אפס, צלצל הטלפון הנייד של ח”כ משה גפני. על הקו היה אחד מחברי הכנסת של האופוזיציה. “עשינו על לפיד את הסיבוב שלנו, הוצאנו לו את המיץ, עשינו לו בית ספר, הוכחנו לו שהחוק בידיים שלנו. בוא נעשה לו תרגיל הפוך”, הציע.
“נפסיק את הפיליבסטר ונאפשר לשר האוצר להעביר את מה שבישל. שיישא באחריות הנזק שהחוק יגרום למשק. ניתן לו ליפול. המכה תהיה חזקה לא פחות מאשר כישלון בהעברת החוק”.
גפני דחה את ההצעה בנימוס מבלי למצמץ.
בדינמיקה שנוצרה, כל יום שעובר מביא עמו עוד כלכלן שמביע אי אמון מוחלט, עוד גורם בכיר שחושב שמדובר בחוק שהוא נטל על הציבור, עוד עיתונאי, יועץ, או אזרח שמבין שמדובר בתוכנית הזויה שתביא רק נזק ולא תועלת.
לחרדים ברור שבעיתוי הנוכחי, אחרי המלחמה ולפני התקציב, האסטרטגיה הטובה ביותר היא למשוך זמן.
גפני המשיך בדרכו למשכן לקראת פיליבסטר צעקני של שמונה שעות שבהן ידונו על כל דבר, רק לא על מע”מ אפס. בדיונים הקודמים מיצו כמעט את הכל. ממונדיאל ועד פלאפל. פעם אחרת הביאו מגשי פיצה.
גפני הרהר איך יעביר את הזמן הפעם. בצעקות, זה ברור, השאלה על מה.
כשהגיע לכנסת נתקל בהפתעה מרעננת. ח”כ אראל מרגלית (עבודה), שהתגלה ככישרון לא קטן ברטוריקה, ביכולת ליצור סדר יום ובלסחוף אחריו אנשים, נכנס לוועדה עם צבא של עשרות מתושבי הדרום.
יו”ר הוועדה, ניסן סלומינסקי שלא הסכים לתת להם פתחון פה, יצר כזו תסיסה שסגרה לגפני את הפינה. לא בטוח שהבלגן בוועדה יסייע לתושבי הדרום, אבל הסאגה דחתה את הדיון על מע”מ אפס בעוד שלוש שעות.
מלחמת ההתשה הפרלמנטרית תמשך. החרדים ממשיכים להגיש הסתייגויות. גם אם לפיד ינצח בסופו של דבר והחוק יעבור, הוא יצטרך להסביר את הניצחון כמו ישראל אחרי מבצע צוק איתן. יהיה לו קשה מאוד לשכנע שמדובר בהישג.
לציבור נמאס, הכלכלנים מיואשים, שוק הנדל”ן קורס, ולפיד מתעקש לשגע את המערכת עם מע”מ אפס. שר האוצר נודד בין האולפנים עם דף מסרים וסיסמאות ריקות מתוכן שלא משכנעות ולא מורידות מחירים.
הופעותיו התכופות מעוררות תהיה, האם לפיד שכח שהוא שר אוצר, או שהוא פשוט עוד לא הפנים. נראה שהוא בסך הכל רוצה לעבור את המהדורה בשלום, ושוכח שהוא צריך לנהל את תקציב המדינה ולא ליין אפ בטלוויזיה.
אתמול אמר בערוץ 2 שלא ישב בממשלה שתעלה מיסים. זה כמו ששר הביטחון יגיד שלא ישב בממשלה שתחליט שצה”ל יתאמן בשבת.
נראה שלפיד לא הבין את מקומו ולא הפנים את גודל המעמד. הוא שר האוצר. הוא מנהל את הכספים של כולנו, לא את כספי המכולת של רמת אביב ג’.
משרד האוצר הוא מקום למקצוענים. לא לחובבנים. צריך לקבל שם החלטות מקצועיות, לא מונחות רייטינג ופוליטיקה. אבל אחרי שנה וחצי בתפקיד הסיכוי שזה ישתנה הולכים ומתמעטים. את התוצאות נרגיש אנחנו והם. אנחנו בארנק, וחברי סיעתו של לפיד שיראו בקדנציה הבאה את הכנסת מבפנים רק בסיורים מודרכים.
“היידה ביבי, היידה שרה”
חטיפת שלושת הנערים מגוש עציון ומבצע צוק איתן שבא בעקבותיה השכיחה מהזיכרון הציבורי את הימים הקשים שעברו על נתניהו. אפשר לשער שמרתון הכנסים הפוליטיים שהוא מתכנן לשבועות הקרובים לא היה יוצא אל הפועל אלמלא היה יוצא מחוזק מהמלחמה.
מפתח תקווה ועד לצפון, נתניהו ישתלט על מעוזי הליכוד בכנסי “היידה ביבי, היידה שרה”. דווקא מכינוס המרכז של דני דנון באשקלון, הוא יעדר לטובת כנס אחר. לו רק היו הכנסים משודרים בו זמנית על מסך מפוצל, אפשר היה לראות את הכנסים הסטריליים של נתניהו, שבהם נבחרים בקפידה המוזמנים, אל מול ההמון המשולהב של דנון שבוודאי היה לו מה לומר על התנהלות רה”מ במלחמה.
גם הפגישות התכופות עם ראשי הסניפים שמתוכננות לו לשבוע הבא – ביטוי שלא היה מוכר לו וגם לא היה בלו”ז שלו בשנים האחרונות- מעידות שנתניהו נמצא כבר בעיצומן של ההכנות להקדמת הפריימריז לראשות הליכוד.
כרגע אין תאריך, אבל צריך לזכור שגם נתניהו אוהב להפתיע. מולו יתמודדו, ככל הנראה, רק דנון ופייגלין.
בתחילת הקדנציה דיבר נתניהו על ביטול הפריימריז. חלומו היה ועדה מסדרת, אלא שמה שלא נעשה באפריל 2013 לא יעשה באוקטובר 2014, והליכודניקים יאלצו להתמודד שוב בפריימריז.
נתניהו הוא חסיד השיטה הגורסת שמה שלא נעשה בשנה הראשונה לא יעשה בשנים שלאחר מכן.
ראש הממשלה מניח שב-2015 יתקיימו בחירות, מבלי לדעת אם מדובר במרץ או בנובמבר. זו גם הנחת העבודה של שאר השרים שהחלו לחמם מנועים.
ואם זה מריח כמו בחירות, ונראה כמו בחירות, כנראה שזה בחירות. זה כבר נתון. השאלה היא רק מתי תתפזר הכנסת: בעיצומו של הסתיו בתחילת נובמבר, או בינואר, אחרי שהתקציב יעבור.
אם יעבור. נתניהו, בניגוד להרבה אחרים, רואה בתקציב מהמורה עניינית ופוליטית. ואם לא התקציב יהיה זה שיפיל את הממשלה, תמיד מעבר לפינה אורב לו ליברמן, שתמיד ימצא את התירוץ לפרק את הממשלה: לפני חצי שנה הוא היה גדול תומכיו של קרי ואיגף את לבני משמאל, ועכשיו הצהיר שהוא תומך בכיבוש עזה ואיגף את אורי אריאל מימין.
כרגע ליברמן הוא הנעלם הכי גדול בקואליציה. לא לפיד.