ריסקתם קלי־צום לתוך צ’ולנט? מה, לא? זה כי אתם לא צומופובים

1.

הרבה זמן ניסיתי להדחיק את זה, להגיד לעצמי שזה עניין חולף שיעבור עם הגיל, אבל ככל שעוברות השנים הבעיה הולכת ומחריפה: אני צומופוב.

מה זה צומופוב אתם שואלים? אין מילה כזאת במילון, אני יודע, אבל זה מה שאני. אדם שסובל מחרדת צומות.

תראו, אף אחד מאיתנו לא נהנה מצומות, ברור. צום הוא סבל, זה הרי בדיוק העניין. אתה אמור לסבול ולהתאבל, בצום גדליה, עשרה בטבת, י”ז בתמוז ותשעה באב. וביום הכיפורים? ועיניתם את נפשותיכם. שורש המילה תענית הוא עינוי.

אז נכון, כולם סובלים. אבל לא כולם חושבים במוצאי הצום, עוד לפני האבטיח, על הצום הבא. זהו, נגמר תשעה באב, אפשר לאכול, אז מה אתה מוטרד עכשיו מצום גדליה? יש עוד חמישים ואחד ימים ועוד לילה אחד! אבל מה לעשות, זה חזק ממני.

ואני לא סתם חושב על הצום הבא, אלא גם יודע בדרך כלל לפני כולם באיזה יום בשבוע הוא יחול. בעיקר אם הוא נופל ביום ראשון. כי כידוע לכל מי שקצת עוסק בנושא, כשהצום בא מיד אחרי שבת, עם כל האוכל שאוכלים בשבת, הרבה יותר קשה לצום. או אולי הרבה יותר קל. האמת שלא הגעתי להכרעה ברורה בעניין, אבל אני חושב עליו. הרבה.

2.

ועוד תסמינים: בארון התרופות יש לי מאגרי קלי־צום. הרבה מעבר לכמות המותרת בחוק לצריכה עצמית. האמת? יש לי חלום: לצום יום אחד בלי לקחת קלי־צום. מי אמר בכלל שזה מועיל? אבל אין לי אומץ לנסות לצום בלי קלי־צום. כלומר, אמנם תמיד קשה לי גם עם קלי־צום, אבל לך תדע איזה צום זוועה יהיה בלי זה!

אז במקום לקחת סיכונים חסרי אחריות, אני מתעמק בדיונים הלכתיים שקשורים בגלולת הפלא. ידעתם כמה מסובכת סוגיית קלי־צום בשבת? קודם כול, יש בעיה של נטילת תרופה בשבת משום חשש שחיקת סממנים: חז”ל גזרו שמא האדם יבוא לייצר תרופות בעצמו.

מצד שני, הגזרה הזאת, לפי רוב הפוסקים, היא רק בתרופות, לא בתוספי תזונה. מצד שלישי, יש בעיה של הכנה משבת לחול, הרי אתה לוקח את הגלולה הזאת בשבת בצהריים בשביל שיהיה לך קל לצום ביום ראשון בצהריים. לכן פוסקים רבים סבורים שראוי לירא שמיים (וירא צומות) לרסק מבעוד יום את הגלולות ולקחת אותן כחלק מסעודת שבת, ולא בנפרד. ריסקתם פעם קלי־צום לתוך הצ’ולנט? מה, לא? טוב, נו, זה רק כי אתם לא צומופובים.

3.

בכל ערב צום, מתפרסמות בעיתונים ובאתרים הכתבות המסורתיות: “10 טיפים שיעזרו לכם לעבור את הצום בשלום”. תמיד נותנים שם את אותם טיפים. כבר שנים. 1954 שנים, אם רוצים לדייק. מאז חורבן בית המקדש.

איך אני יודע? כי אני תמיד מקפיד לעיין ברשימות הטיפים, שמא אולי השנה הגיע איזה חידוש בתחום. אולי המדע גילה דברים שהוא לא ידע קודם. אבל תמיד אני נשאר עם “רצוי להקפיד להרבות באכילת ענבים כי הסוכר שלהם מתפרק לאט”.

אכלתם פעם צ’ולנט־ענבים?

4.

אבל השנה תשעה באב היה באמת עינוי גדול. אנחנו נמצאים בימים אלה בהרצאות בארצות הברית, והפרשי השעות גרמו להארכה משמעותית של הצום. זה לא שצמתי במציאות יותר שעות, אבל בתחושה שלי הצום היה ארוך מאוד. לא יום אחד של תענית, אלא יום וחצי. למה? כי אחרי חצות היום אצלנו, כשרק עליתי מהרצפה לכיסא, כל הקבוצות כבר התפוצצו מהסרטונים המרגשים של השירה של סוף הצום בכותל. עם זה עוד יכולתי להתמודד, אבל אז הגיעו כל התמונות של שבירת הצום עם הקפה או עוגת השמרים או השוקולד או המיץ תפוזים סחוט או הסלט הקצוץ דק־דק או היוגורט עם החתיכות פרי או עוגיות אוראו סנדוויץ’ הדקות האלה ממולאות קרם בטעם וניל. בקיצור, הבנתם את הכיוון. ואז התחילו לקפוץ לי כל מיני סרטונים של זמרים שיוצאים עם שירים חדשים, לפתיחת עונת החתונות. ואני עדיין בתשעה באב, כן? אללי לי.

בעצם חוויתי ג’ט לג דיגטלי. זה מדהים כמה בעידן שלנו, העניין הוא לא רק איפה אתה נמצא פיזית, אלא גם איפה התודעה שלך, מה משדרות לך הרשתות מסביב. ליבי במזרח ואנוכי מת מרעב בסוף מערב.

5.

אבל ברוך ה’, יש אנשים שמתפקדים יותר טוב ממני בצום. הרבה יותר טוב. ולדעתי מתחיל פה משהו חדש שהולך ללוות אותנו בצומות הבאים (עד שהם יהפכו לששון ולשמחה, ומי יודע, אולי גם אחרי). אז למען ההיסטוריונים שירצו לדעת איפה הכול התחיל: צום י”ז בתמוז תשפ”ב, פתח תקווה. הרב חנן שוקרון הכריז על מרתון לימוד של מסכת תענית ביום אחד, ופרסם מודעות שקראו לנוער להגיע. רבים הרימו גבה. לצעירים יש הרי יכולות קשב וריכוז מוגבלות ביותר, כך אומרים. וחוץ מזה, למה שמישהו יבוא ללמוד בצום? הרב חנן בעצמו חשב שיסיים את היום עם פחות ממניין משתתפים. התוצאה הייתה מדהימה: 63 נערים התחילו וסיימו את מסכת תענית, תוך כדי צום.

הרב יוני לביא הוא זה שסיפר לי על הסיום הזה: “מדברים על הנוער של היום, אבל צריך לדבר על הנוער של הצום… חשוב לציין שמי שהגיעו לא היו רק דוסים־למדנים. היו שם גם צעירים שלפעמים נרדמים בשיעורי גמרא בבית הספר, או שמעבירים את ימי הצום בדרך כלל בשינה, בשעמום ומול מסכים. הפעם הם הפתיעו את עצמם ועשו דבר שעד אותו רגע היה נראה להם כמו חלום דמיוני”.

הלימוד התקיים באולם שממוקם מתחת לקרקע, בלי קליטה סלולרית, וזה בהחלט עזר לריכוז. חלק מהנערים סיימו מסכת לראשונה בחייהם, וחזרו הביתה בעיניים בורקות. בתוך כמה ימים התברר שהטרנד הלימודי יצא מגבולות פתח תקווה: ארבעים בני נוער למדו את מסכת תענית במשך יום אחד בשכונה אחת בקרני שומרון, ובשכונה אחרת עוד חבורה סיימה את המסכת.

זה מעניין. אם היינו מציעים לכל הנערים האלה ללמוד דף אחד ביום, בהעמקה ובנחת, הם כנראה היו מתלהבים פחות. אולי בדור שצריך סיפוקים מיידיים, גם הלימוד צריך להיות מדי פעם לימוד של הישג גדול. תורה־אקסטרים.

6.

וזה לא הסוף. ברחבי הארץ פזורים כשלושים וחמישה סניפים של רשת ‘תורהנוער’, בשיתוף עמותת סולמות. המיזם התחיל בסניף אחד, ׳עלה הדס׳, שהקימו אריאל דרסינובר וחברו חובב אוזן לע”נ הדס בן שושן. אריאל נהרג שלושה שבועות לפני חתונתו, בתאונת דרכים בצומת ברוכין, ומאז הפעילות, שמוקדשת לעילוי נשמתו, הולכת ומתרחבת. סניף ‘תורהנוער’ בעיר רעננה שמע על הרעיון החדש, ומיהר לפרסם מודעה משלו: “מי רוצה לסיים מסכת שלמה ביומיים?”.

מי רוצה? מתברר שעשרות צעירים רוצים. בימים רביעי וחמישי, ו’-ז’ באב, בבית כנסת ‘משכן מיכאל’ ברעננה, למדו מסכת שלמה, בפורמט קצת אחר. בכל פעם לימד רב אחר שני דפים, עם הפסקות, ועם לילה שבו אפשר לישון על זה ולהמשיך למחרת. היומיים האלה הסתיימו בסעודת מצווה חגיגית עם הלומדים, המלמדים ובני המשפחות.

אבל השיא היה בתשעה באב. מודעה חדשה עוצבה והופצה בשכונת הר חומה בירושלים: “מה תעשה בתשעה באב השנה? במקום להיחרב בבית, בוא נבנה ביחד! רוצה לסיים את כל ספר מסילת ישרים ביום אחד?”. איזו יוזמה יפה. היום כן לומדים תורה. כלומר, מוסר.

וכך, כחום הצום, בשעה 11:00 בבוקר, ישבו בבית הכנסת ‘יוסף חיים’ עשרות בני נוער שלמדו יחד עם הרב אמיר דדון (אחלה שם. הרב נתן גושן הגיע לסיום?). וממש כמו שסיפרה המודעה: “בסוף כל פרק עוצרים לסיכום וריענון קצר, ומסיימים עד לשעה שבע בערב, למנחה וערבית, ואז סעודת סיום מפנקת עם רב השכונה, הרב אריאל אדרי. בהתאם להלכות תשעה באב, הלימוד יהיה בדגש על עבודת המידות. תיקון המידות והעצמת הטוב מקרבים את בניין המקדש!”.

תנועות הנוער של השכונה – בני עקיבא, עזרא ואריאל – הפיצו את המיזם. מי שהגיע קיבל ספר מסילת ישרים, וגם מחברת ‘יומן מסע’ כדי לכתוב לעצמו נקודות וסיכום, ואפילו מרקרים בשני צבעים לסימון משפטים שתפסו אותו (שימו לב: “צבע אחד לנקודות שאני חזק בהן, וצבע שני לנקודות שצריכות חיזוק”).

7.

אני יודע מה חלק מכם חושבים. שזה לא רציני. שלא בטוח שכדאי לבחון כל נער מפתח תקווה, קרני שומרון ורעננה על כל פרט במסכת תענית… אז מה. הדור החייב־זכאי הזה שלנו כנראה צריך גם מיזם כזה, שיש בו המון שאפתנות, התלהבות וחדוות נעורים.

וכן, אתם צודקים, זה קצת מצחיק ללמוד את מסילת ישרים ביום אחד. נשמע כמו פרודיה על העידן התזזיתי שלנו. לימוד מסילת ישרים מחייב עבודה עצמית, הפנמה, הרי הספר עצמו מדבר על סולם שעולים בו שלב אחר שלב. אז נכון, אני לא חושב שכל הנערים שם קנו את מידות הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, החסידות, הענווה, יראת החטא והקדושה ביום אחד. ועוד ביום צום. אבל גם אם הם התעייפו, איבדו ריכוז, ולא באמת קלטו הכול – משהו נכנס ללב. עצם האירוע, המפגש והאווירה עושים רושם חינוכי גדול. דבר אחד ברור: הם לא קנו את מידות הטיפשות, ההבל, הקנאה, התועבה, הפריצות, הגאווה והטמטום באותו זמן בבית מול המסך.

איך כתב אחד ממסיימי מסכת תענית במרתון ההוא בפתח תקווה שהתחיל את הכול? “לפעמים יש לנו ציפיות נמוכות מעצמנו, בכל התחומים. למדתי פה לשאוף גבוה וקיבלתי שיעור ענק, גם בגמרא אבל גם על עצמי”.

טוב, אני מבין אותו לגמרי. הרי במשך שנים הייתי גם גמראפוב.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’