זו לא הכיפה: קירבה לדת זה נחמד, אבל זה לא יספיק לקואליציה

בבוקר הברית לנכדו, כלי התקשורת החרדים התפלפלו על שם מי נקרא התינוק, מי היה הסנדק, מי כובד בברכה, וגם מדוע הסבא נתניהו לא בא. השוס היה תמונה שבה הוא תועד מחזיק את הנכד החרדי.

שבועיים אחרי, בט’ באב ניצח אותו בני גנץ בנוקאאוט. השר חילי טרופר חשף כיצד במוצאי שבת, כשישיבת הקבינט התארכה, בני, שעיניו כבר היו טרוטות משעות ארוכות ללא שינה, לא שתה דבר. כשטרופר העיר לו שהוא לא צריך לצום, שהרי עוסקים בפיקוח נפש, גנץ השיב שבערב כזה הוא לא שותה בפרהסיה. בהמשך, בסיום הקבינט ולפני עוד אישור תוכניות תקיפה, הוא נכנס לחדר צדדי, שלף מתוך קלסר חומרי המודיעין דפים מודפסים של מגילת איכה, וקרא בה. הוא צם.

החרדים, כמובן, התמוגגו. כי יש משהו בציבור החרדי שמחבר אותו רגשית לכל פוליטיקאי שמציג זיק של יהדות. הוא או צאצאיו.

אבל האם זיקה כה עמוקה למסורת פירושה שראשי המפלגות החרדיות יחברו אל אותה מפלגה שהעומד בראשה “נתפס” כמסורתי יותר? צאו מהסרט. זה קצת מזכיר בעלי מלאכה שמוסיפים לצד שמם את התואר “חרדי”. נגיד, “נגר חרדי”. כאילו שלחובש כיפה יש הבדל אם מי שיתקין את הארונות בביתו חובש את אותה כיפה או לא. ממש לא. העיקר, התוצאה.

כשהגיע נתניהו לחגיגת “שבע ברכות” לנכדתו של משה גפני בבני ברק, נצפו מאות צעירים חרדים מריעים לו. אף אחד מהם לא חושב שנתניהו חוזר בתשובה. אין מי שאינו יודע שהוא סועד במסעדות שחרדי לא דורך בהן. כולם גם יודעים שבניגוד לנשיא המדינה יצחק הרצוג, שהמסורת ממש חשובה לו ולרעייתו מיכל, נתניהו אינו חובב של תפילות בבתי כנסת ומסרב בעקשנות להניח תפילין.

אבל בפוליטיקה לא הכיפה חשובה, הגישה היא שקובעת. מאז 2003, אז סומן שר האוצר נתניהו כ”צורר החרדים”, הוא עשה הכל כדי להוכיח את קרבתו למגזר החרדי, והשתיק כל קול אנטי בקרב הליכודניקים. לא תמיד זה הלך לו בקלות, במיוחד בימי הקורונה, אבל גוש הימין, והליכוד בראשו, דאג תמיד להוכיח למפלגות החרדיות שהוא בצד שלהן.

גנץ אישית אהוד מאוד בעיני החרדים. אבל מפלגתו, ויותר מכך הקואליציה העתידית שהוא יוכל להרכיב, לא ממש כוללת אנשים שהחרדים והדת יקרים לליבם. וזה, בסוף, מה שקובע.

לתשומת לב בוז’י הרצוג, שמדינת ישראל יותר מתתכבד אם יעמוד בראש מפלגת מרכז־שמאל חדשה ביום שבו יסיים את שירותו המכובד בבית הנשיא. כדי להביא אליו את החרדים הוא יצטרך להוכיח שהגוש שלו לא יהיה לעומתי לציפורי הנפש שלהם – ובראשן התורה ועולם הישיבות.

ביום הרכבת הקואליציה לא יעמדו לו לגנץ זכות תפילותיו בבית הכנסת של כפר אחים, בטח לא תילקח בחשבון ליאיר לפיד תרומתו לקידוש נדיב בבית חב”ד ביום האזכרה לאביו. גם כיפת ענק על הראש לא תעזור. רק רגישות לצרכים של המיעוט, שמנסה לשמור פה במדינה על אורח חייו.

 • הטור התפרסם ב’ידיעות אחרונות’ ובאתר ynet