חידה: מי רצח לאחרונה חצי מיליון אנשים?

לוקה איננה. את הפוסט הבא קיבלתי ברשת החברתית מאחד מ’חברי’ שלא משתייך [כפי הנראה] לחברה החרדית. הנה הוא ללא שינויים:

אתמול בערב העולם הפך לעצוב יותר, חשוך יותר וקשה יותר. לוּקה, כלבתנו האהובה, שהיא לנו כבת בכורה, נפטרה לאחר מחלה קשה והיא בת 7 שנים בלבד.

היא הותירה אחריה זוג הורים, גיא ואנוכי, אחות קטנה שהיא גידלה בעצמה, פוּמה, ואת אריאל בתנו, שקטנה מדי מכדי לזכור את לוּקה בעתיד.

קשה לי. אני כועס על עצמי על הטיולים שהתעצלתי לעשות לה, על כך שלא תמיד היה לי כוח לתת לה צוּמי, ועל כך שלא שמתי לב לסימנים, אם היו, בזמן שעוד ניתן היה להציל אותה.

עצוב לי. ללוקה חלק עצום בחיי, היא ההגדרה של אושר, של חוסר אנוכיות ושל אהבה ללא גבולות. גם בחודש וחצי האחרונים, כשאיבדה את ראייתה ונעה באיטיות, ושהייתה מעורפלת ממשככי הכאבים היא עדיין הרגישה מתי שאנחנו עצובים, ובאה ללקק את הפנים שלנו. ואולי היה בכך גם משהו חיובי כיוון שלולא איבדה את ראייתה הייתה רואה את פנינו הנפולות בחודשים האחרונים.

עצוב בגלל שאני לא יודע מה יש שם, היכן שהיא נמצאת עכשיו, אם היא חוששת ולבד ולא יודעת היכן היא, או ששמחה, ורואה אותנו ויודעת עד כמה אנחנו אוהבים אותה…

עצוב לי על פוּמה שמחכה ללוקה שתשוב, ולא משה מדלת הכניסה כל ליל אתמול, וגם הבוקר עמדה בפתח הבית ולא מבינה לאן נעלמה אחותה. ואני לעולם לא אצליח להסביר לה, והיא לעולם לא תבין. ותחכה.

ולוּקה…עצוב לי כי באמת הרגשתי שאת הולכת לחיות לנצח. בין השאר כיוון שלא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדייך.

אני אשמח אם תפעילו רמקולים, ותצפו בסרט בלינק הזה. הוא 2:30 דקות בלבד. חשוב לי תראו מה לוּקה הייתה בשבילי. בשבילנו.

[כאן מופיע קישור עם קטעים מחייה של לוקה].

לא מצחיק. אני מניח, או כמעט שומע את גיחוכם של לא מעט קוראים על ה’חפשי’ בעל האהבה הביזארית משהו לבעל חיים. ‘אין להם ילדים, אז הם אוהבים כלבים’, יאמרו לא מעט. אחרים יזכירו כי האהבה לבעלי החיים באה על חשבון החמלה לבני אדם, למסכנים, ויש שסתם ירגישו דחייה ואפילו גועל מגילוי של רגש כמו אהבה לכלב.

אלא ששאלת היחס בין המינים היא בסופו של יום שאלה סוציאלית. האם הפער בין בעלי חיים לבני אדם הוא אכן כה טריוויאלי בעינינו?

אם כך מדוע היחס שלנו אל מאות אלפי הנרצחים באנגולה, בעיראק, ובסוריה לא באמת שונה מהותית מהיחס שלנו לשואת האווזים המפוטמים? מדוע איננו פותחים אפילו את הידיעה על מותם של עוד 1200 אזרחים בגבול עיראק סוריה? ואולי ההבדל הוא בין יהודים לבלתי יהודים [אתם קרויים אדם וכו’]?

ואולי גם בתוך היהודים יש יהודים שווים יותר ושווים פחות [עיין ערך סמינרים אשכנזים]? מי קובע איזה בעל חיים מכל סוג שהוא נעלה יותר על רעהו? למה 2,998 אמריקנים מתים בפיגועי ה-11 בספטמבר חשובים לאין ערוך מ-חצי מיליון בני האדם שנרצחו לאחרונה בדרפור? אגב, מישהו יודע – לפני ויקיפדיה – מי רצח אותם ולמה? מה לנו איפא, כי נלין על אותו מסכן שאיבד את כלבתו, אותה העלה לדרגת אדם, בעוד חלקינו איבדו את היחס הראוי לאדם האורגינלי?

ומה אומרת ההלכה על יחס האהבה כלפי בעלי החיים? הנה הרב יצחק זילברשטיין: אדם גידל כלב שהיה נאמן לבעליו. הכלב נהרג באופן פתאומי, ובעליו שואלים האם מותר לו לברך על הכלב את ברכת ‘ברוך דיין האמת’ – ברכה הנאמרת בדרך כלל עם פטירתו של אדם קרוב.

הרב זילברשטיין לא מגחך על השאלה ואפילו לא דוחה אותה טנטטיבית. הוא מעלה צדדים לכאן ולכאן אותם ניתן לקרא בספרו חישוקי חמד למסכת בבא מציעא.

רבי צבי פסח על הבחירות. הקרב על רבנות העיר ירושלים נכנס כמעט לישורת האחרונה שלו, וכולם בוחשים בו.

לפעמים נדמה שזהותם הפרסונאלית של המועמדים כמעט נשכחה, וסוגיית הבחירה הפכה לפולמוס אינטרסנטי. לשון אחר: המחנה של איזה מגזר חזק יותר.

בימים כאלו כדאי אולי להיזכר באיגרת אותה כתב רבה המיתולוגי של ירושלים בסוגייא זו גופא – בחירת רב ראשי חרדי לעיר:

“ובהיות כי ירושלים תבנה ותכונן מאז ועד הנה פושטת צורה ולובשת צורה לא יכולתי לכתוב דבר ברור… מתחילה חשבתי כי ועד העיר האשכנזי יעשה בזה צעדים הדרושים לתועלת הרבים, אבל מיד נוכחתי כי אין בו ממש…

הג”ר.. הגיד לי שיש לו קפידא עלי שלא הייתי לו לעזר להסב את הרבנות אליו, אבל האמת אהוב מכל והוא לא ידע ואינו מרגיש כי לזקנותו רוב דבריו נחתכים על פי עצת סופריו הנערים הרוצים לפסוע על ראשי עם קודש.

וכל מי שהוא רוצה לראות בשכלולה של עיר קודשנו הלא יבין כי מוכרח לבחור באיש שאין דעתו נמסרת ביד אחרים לעשות בו כרצונם”.

(הרב צבי פסח פרנק, איגרות ראי”ה ג, עמ’ שה-שו).

הוא פשוט רב. הרב חיים אמסלם, יושב ראש ‘עם שלם’ הכריז על האפשרות כי יתמודד על משרת הרב הראשי. הרב אמסלם, הוא הרב היחיד שאינו שייך לזרם החרדי, אך הוא גם אינו דתי לאומי. אני מכיר לא מעט אנשים ורבנים, אך עד כה לא נתקלתי בסטטוס דומה.

יש שיראו בכך חיסרון, אני רואה בכך יתרון. הוא אינו מחוייב לאג’נדה החרדית המתכתבת כמעט ריטואלית עם הלך הרוח של אנשי החצר, וכוחות התקשורת החזקים בשוק, אך הוא גם לא מחוייב לרעיונות המקובעים שלא לומר המוזרים המאפיינים לא פעם את בני הציונות הדתית.

הוא היה פוליטיקאי בודד, כעת הוא פשוט רב עצמאי, ועדיין בודד. אולי זה מה שירושלים צריכה.