מבינים שההנהגה נגועה ושמערכת המשפט הושחתה. מה עושים?

הבה נצא למסע במנהרת הזמן, כאלפיים ושבע-מאות שנים לאחור. הימים ימי בית המקדש הראשון. ישעיהו הנביא מעורר את לב העם. רבות מנבואותיו מתארות את ימי האור של הגאולה העתידה, אך יש בנבואותיו גם דברי מוסר נוקבים.

בהפטרת השבת, ‘חזון’, נקרא את הפרק הראשון רובו ככולו. הוא מסתיים בדברי נחמה, אבל עיקרו תוכחה קשה. “ה’ דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי”.

הנביא מתאר עם שהשחית את דרכו, ובעיקר הוא מכוון את ביקורתו לעבר הקודקודים – מנהיגי העם ושופטיו. הוא מייסר את השופטים, על שהם נוטלים שוחד ומעוותים דין. הם, שהיו צריכים לדאוג לחלשים, אינם דואגים לעשות צדק עם יתומים ואלמנות.

שוו בנפשכם שאתם חיים באותם ימים. אתם שומעים את דברי התוכחה הקשים. אתם מבינים שההנהגה נגועה ושמערכת המשפט הושחתה. אתם מאמינים לנביא שאם לא יתחולל תיקון מהיר, התוצאה תהיה מרה. מה אתם עושים? מה בכוחכם לעשות מול מערכת שלמה שאיבדה את דרכה?

להפסיק להשלים

ההיסטוריה מוכיחה שבסופו של דבר הכוח לתקן מצוי בידי העם. גורם שמחזיק עמדות כוח ושליטה, יעשה הכול כדי שאלה יישארו בידו. אנחנו מכירים יפה איך המנגנון הזה עובד: יד רוחצת יד, זה מחפה על זה, שמור לי ואשמור לך, ובלבד שהכוח יישאר בידינו. הללו לא יתקנו את דרכם ביוזמתם ומרצונם.

אבל כאשר הציבור מפסיק להשלים עם ההשחתה; כשהוא מתחיל להאמין שמגיעה לו הנהגה אחרת, ישרה, מוסרית, ערכית; כשהוא נכון לצאת למאבק בצמרת שאיבדה את דרכה – נוצרת מסה קריטית שמחוללת את השינוי.

כך הופלו מלכים אדירים והתחוללו מהפכות ששינו פני מדינות. כאשר התסיסה בקרב העם גוברת ומתעצמת, וכאשר המחאה הציבורית נעשית תקיפה ונחושה, קורה אחת מהשתיים: או שהצמרת מפנימה שעליה להיות קשובה לרחשי העם, או שהיא מוזזת הצידה ומוחלפת בהנהגה ראויה יותר.

הדברים שמתפרסמים בעת האחרונה על התנהלות מערכות החוק – המשטרה, שירות בתי הסוהר, הפרקליטות, בתי המשפט – כבר מחוללים רעידת אדמה. רוב הציבור כבר מבין שאי-אפשר להמשיך כך, ושחייב להתחולל תיקון יסודי.

חסרי הגנה

אנחנו רואים את התגובה הרופסת מול הפורעים בימי ‘שומר החומות’. את העובדה שרובם לא נעצרו ולא הועמדו לדין, ושגם מי שהועמד לדין יצא בדרך כלל בעונש קל ולא מרתיע.

אנחנו רואים את המציאות היום-יומית בכבישי יהודה ושומרון, שבה מיידי אבנים כמעט אינם נעצרים. אבל כאשר פעם אחת היה חשד שנערים יהודים יידו אבן לעבר מכונית ערבית – כל המערכת התגייסה ללכוד אותם, בלי לבחול באמצעים.

האלמנה והקשיש בדרום תל-אביב כבר אינם מצפים למשטרה שתגונן עליהם מפני תוקפים אלימים. החקלאי שעמל כפיו יורד לטמיון בעקבות גניבת יבולים ועדרי בקר וצאן – כבר התייאש מלהגיש תלונות במשטרה. הנהגים בכבישי הדרום מביטים בחרדה בהשתוללות העבריינית על הכבישים.

האם לא ברור לנו שככה אי-אפשר להמשיך? חייבים לתקן!