1.
מה שהכי מדהים בעיניי בסיפור הזה של קמפיין העלייה להר הבית, זאת העובדה שיש לי חשש אמיתי לכתוב נגדו. כבר מזמן רציתי לעשות את זה, למעשה אפילו כבר התחלתי לעשות את זה, ותמיד איכשהו נתקעתי די בהתחלה. שוב ושוב נתקלתי במעצור במקלדת.
למה לך להסתבך? למה לך לגעת בנושא רגיש? למה לבקר מגמה שיסודה בכמיהה לקודש? למה לפגוע בערכים שחשובים כל כך להרבה יהודים יקרים וטובים? ובעיקר, למה להיכנס לשטח אש? לכתוב נגד ניר אורבך זאת לא חוכמה. לא צריך להיות גיבור גדול. אבל אם תעז לסדוק את הקונצנזוס המדומה סביב קמפיין הר הבית, ועוד בערב תשעה באב, יום השיא השנתי של הקמפיין – תחטוף בחזרה.
אנשי הקמפיין לא פראיירים. ויש להם כותבים מוכשרים. יש להם טורים משלהם. יש להם אפילו מדורים קבועים בעיתון שעוסקים בנושא.
אבל במחשבה שנייה, בדיוק לכן חייבים להתגבר על כל הפחדים ולכתוב. לא כדי להילחם, בטח לא כדי לפגוע בערכים שחשובים להרבה יהודים יקרים וטובים (ואני לא מתאפק ומכניס כבר כאן, בפתיחה, טיעון חשוב: זה לא כל כך הרבה יהודים כמו שזה נראה), אלא כדי לעשות סדר. כי יש כל כך הרבה בלבול בשיח סביב הר הבית.
אז אני מתגבר על הפחד. הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים האמיתיים שבדורנו, ולכל הצדיקים שוכני עפר, שכתבו כולם בחריפות רבה נגד העלייה להר, ובפרט לרבנו הקדוש, צדיק יסוד עולם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
2.
טוב, מאיפה נתחיל? אולי באמת ברב קוק, במכתב ששלח אל המושל הצבאי הבריטי בשנת תר”פ (1920) ובו הסביר את עמדתו בנושא העלייה להר הבית.
יש לא מעט טקסטים “כבדים” של הרב שעוסקים בנושא, אבל במכתב הזה הוא כותב בשפה קלה יחסית: “מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא בגלל מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורנו אל המקום הקדוש הזה – אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו. מפני שאנו מכירים, שכמו אז בעת שהיה בית מקדשנו על מכונו, כך גם עתה הוא מלא כבוד ד’ אלוקי ישראל וקדושתו, ואין לנו עכשיו האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו, עד שיבוא הזמן ויימצא לנו כל הדרוש להכשיר את עצמנו לעמוד במקום הקדוש הזה, שאנו מקושרים אליו בכל נפשנו ובכל חיי נשמתנו”.
נדמה לי שהרב קוק התווה לנו כאן בכמה שורות קצרות את כל היסודות בדיון על הר הבית: א. מי שלא עולה להר הבית – זה לא אומר שהוא חושב שהמקום לא שייך לנו ואין לנו ריבונות עליו, וזה גם לא אומר שהוא יהודי שלא מקושר באמת למקדש. להיפך. בגלל שאנחנו קשורים אליו – אנחנו לא נכנסים. כי אכפת לנו ממנו, ואנחנו לא רוצים לפגום בקדושתו. ב. בית המקדש אומנם נחרב לפני אלפיים שנה, אבל הר הבית עומד גם עכשיו במלוא קדושתו. ג. אין לנו האמצעים לטהר את עצמנו כדי להיכנס למקום הקדוש הזה. ד. יבוא יום שנוכל לעשות את זה. ה. גם עד שזה יקרה, אנחנו מקושרים למקדש בכל נפשנו.
כמה עמוק, ככה פשוט. הרב קוק ציפה שהמושל הבריטי יבין את זה, אז בוודאי שגם אנחנו יכולים להבין את זה. אגב, הרב קוק כל כך היה זהיר בקדושת הר הבית, שגם בהתפללו בכותל המערבי הוא נמנע מלהכניס אצבעות בין אבני הכותל, שמא זה כבר שטח הר הבית. עד כדי כך.
3.
ואכן, במשך דורות, יהודים נזהרו מלעלות להר הבית. כך היה גם כשהתאפשר טכנית לעלות להר. ואני לא מתכוון רק לחמישים וחמש השנים שחלפו מאז ההכרזה “הר הבית בידינו”, אלא לעשרות שנים קודם.
אבל בחודש אלול תשכ”ז, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, היה צורך להזכיר את חומרת העניין. כל גדולי הדור, מכל העדות ומכל החוגים, הצטרפו לקריאת הרבנים הראשיים דאז, הרב אונטרמן והרב ניסים: “אחרי שזכינו בחסדי ה’ יתברך שהר הקודש והמקדש, חמדת ישראל, נמצא ברשותנו, ורבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקודש והמקדש, ויש מהם שנכנסים בשטח הר הבית, אשר מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו, פן ניכשל חש ושלום באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה… לפיכך אנחנו חוזרים ומזהירים על מה שהזהרנו מכבר, שבל יהין איש ואישה להיכנס לכל שטח הר הבית”.
על המכתב הנחרץ הזה חתמו, כאמור, כל גדולי הרבנים והפוסקים של הימים ההם, ובהם (לפי סדר א-ב): הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב יצחק אריאלי, הרב חיים דוד הלוי, הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי, הרב יוסף משאש, הרב צבי יהודה קוק ועוד (ולמי שטוען שדברים השתנו מאז: הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, לצד רבנים חשובים אחרים כמובן, חזרו וחתמו על אותה קריאה: “הננו לחזור ולהזהיר, ששום דבר לא השתנה, והאיסור החמור במקומו עומד, בכל שטח הר הבית”).
נדמה לי אגב שבמקור הקריאה אחרי ששת הימים יועדה בעיקר לציבור הכללי והמסורתי. לציבור הדתי הדברים היו די ברורים גם ככה. טוב, חוץ מלקומץ אנשים שהקימו ארגון קטן מאוד שנקרא ‘נאמני הר הבית’ והתחילו לארגן הפגנות למען הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי בהר הבית בחניון גבעתי.
הם נתפסו בדעת הקהל כמשונים. לכולם היה ברור שכולנו מצפים ומייחלים ליום שבו נשוב ונעלה להר בית ה’ כימי עולם וכשנים קדמוניות – ומתפללים על זה בכותל.
4.
ואז הגיע הקמפיין. האמת שאני מתלבט קצת לגבי הבחירה שלי במונח “קמפיין”, כי המילים שנקשרות במונח הזה הן “ציניות”, “מסחריות”, “אינטרסים”. וכל אלו ממש לא רלוונטיות לקמפיין העלייה להר הבית. אני מאמין, ללא פקפוק קל אפילו, בכוונותיהם הטובות של מוביליו. וזו עוד סיבה שקשה לי לכתוב נגדם. חלקם אף ידידיי (עד לקריאת מאמר זה, על כל פנים).
בעצם, זה אפילו יותר מכוונות טובות – מדובר בכוונות קדושות. לא פחות. מקור הקמפיין בקודש, בכמיהה אמיתית למקדש. זה המנוע. אבל סופו בחוסר אחריות, בפריצת גבולות, בחוצפה של צעירים מול זקנים.
וכן, יש בו גם הרבה מאפיינים אחרים של קמפיין: הנדסת תודעה, מיתוג, קביעת טרנדים, שימוש בידוענים ובמעצבי דעת קהל, שטיפת מוח. אני בטוח שהוא עוד יילמד בבתי הספר לפרסום. כך הפכה תוך שנים ספורות העלייה להר הבית מעניינם של גרשון סלומון וחבורתו לטרנד הרוחני הלוהט של הציונות הדתית – מתלמידי ישיבות הסדר ועד דתל”שים, חברי כנסת וחברות כנסת. ואולי כדאי לשאול את עצמנו מראש מה יהיה הקמפיין הבא. הרי רואים כאן כמה קל לקחת קונצנזוס פשוט וברור שקיים בציבור מסוים, ולשחוק אותו.
5.
אז איך הקמפיין הצליח ככה? בזכות תקציבי עתק? שטחי פרסום? ממש לא.
אני חושב שכדי להבין את זה, אנחנו צריכים לחזור אל המנוע. הקמפיין יושב בבסיסו על נקודות אמיתיות שנוגעות בכל יהודי מאמין. האם אני עושה מספיק למען הגאולה? האם די בתפילה ובשירת “אני מאמין”? לא צריך גם משהו מעשי? הרי מדינת ישראל קמה על ידי אלו שלא הסתפקו בתפילות בגולה אלא קמו ועשו מעשה. האם אפשר לעבור בשתיקה על חילול ההר על ידי האויב הערבי? אנחנו דואגים למשילות ולריבונות בכל חלקי ארץ ישראל, מה עם המקום הקדוש ביותר שממנו הכול התחיל? לא הגיע הזמן שגם שם תהיה נוכחות יהודית משמעותית?
נכון, בעבר גדולי ישראל אסרו את העלייה להר הבית, אבל בדור שלנו זה שונה, כי זה פיקוח נפש, הר הבית הפך למרכז של הסתה ואלימות. חובה עלינו להיות שם, על ההר, כדי למנוע את זה.
אני חושב שהדהוד השאלות האלה על ידי ארגוני העלייה להר, ועל ידי עיתונאים וכותבים רבים (העלייה להר הבית נעשית על ידי מיעוט קולני קטן, אבל כזה שיש לו אהדה גדולה בברנז’ה), הוא שגרם לנוכחות הגוברת של הנושא הזה בשיח המגזרי. העלייה להר הולכת ונתפסת בדעת הקהל כצו השעה. כחובה דתית־מדינית־ביטחונית.
אני לא מזלזל בשאלות האלה, לפחות לא ברובן. אני בעד חיזוק הריבונות והמשילות הישראלית בהר הבית, חד משמעית (או כמו שאומרים מהשבוע: חד ערכית!). אני בעד הגברת הנוכחות הביטחונית שם, אני נגד אוזלת היד במקום הזה, מקום שמשפיע ומקרין על כל הארץ.
יחד עם זה, אני לא מקבל את התשובות שנותנים לשאלות האלה אנשי הקמפיין.
6.
הרי ככה זה עובד בכל מקום, הם בעצם אומרים לנו. עושים הפגנות, מקימים מאחזים, באות משפחות, יש התיישבות, יש ריבונות, יש ביטחון – ובסוף גם מחברים לחשמל. אז זהו, שממש לא. כאן זה לא יעבוד בשיטת חומה ומגדל. ובכלל, בניגוד לכל חלקי ארץ ישראל, אין מצוות “יישוב הר הבית”. גם אם בן גביר יהיה ראש ממשלה (מה שפתאום לא נראה כזה רחוק) ויחליט, חלילה, להסיר את כל הגבלות העלייה להר הבית, ואף יקים שם מרכז מבקרים משוכלל עם מיצג אור־קולי לכל המשפחה שישחזר את שירת הלוויים בבית המקדש – זה לא יחזק את האחיזה שלנו בהר. כן, אפילו אם בזכות זה תתוגבר משמעותית מצבת השוטרים שם. אדרבה, זה יחליש את הקשר שלנו עם בית המקדש. הר הבית הוא לא חומש. למקום הזה יש כללים משלו.
ומה הכללים המיוחדים להר הבית? במילה אחת – יראה. כל המהות של הר הבית היא יראה. החל בשמו – “הר המוריה – שמשם יראה יוצאה לעולם”, דרך יעקב אבינו שאומר “מה נורא המקום הזה”, ועד לתפילה על בניין בית המקדש שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום: “ושם נעבדך – ביראה”.
המילה יראה עושה לכם מפחיד? הרבה יותר קל לדבר על “אהבה”, “התחברות”, “התרגשות”, אני יודע. אבל מה לעשות. הר הבית זה סיפור אחר, כאמור. ומה לעשות, יש עוד מילה שגם היא מוטיב חוזר במקורותינו בכל פעם שמדברים על עלייה להר. והמילה הזאת היא “כרת”. הדינים שנוגעים לכניסה למקומות האסורים בהר, או לעלייה בטומאה, או אפילו לעלייה בלי הקפדה על קדושת המקום (למשל, ידעתם שאסור לדבר דיבורים בטלים בהר הבית?) הם חמורים ביותר. אי אפשר לשחק איתם או לקחת סיכונים. זה לא המקום לעגל פינות.
7.
כן, יגידו רבים וטובים, אבל אנחנו נכנסים למקומות המותרים בלבד, וטובלים לפני זה, ועולים בקדושה ובטהרה, לפי פסיקה שקיבלנו. אבל מה לגבי כל האלפים שאתם גורמים להם לעלות? האם גם הם עושים את זה בטהרה ומקפידים על המסלול? ומה עם הקריאה המתמדת לעוד ועוד אנשים להגיע? הרי ברור שיש פה סחף, מדרון חלקלק.
יש גם מי שאומרים, “רגע, אבל מי לנו גדול מהרב דב ליאור, והנה, הוא בעד עלייה להר”. ובכן, דווקא הסיפור של הרב ליאור הוא דוגמה לחוסר האחריות של אנשי הקמפיין. הרב ליאור התיר בתנאים מסוימים מאוד, במקומות מסוימים מאוד, לעלות להר. הוא אומנם דעת מיעוט נגד רוב בניין ומניין של כל גדולי ישראל בכל הדורות, אבל איש לא חולק על גדלותו בתורה.
אז נגיד שארגוני העלייה להר הבית נשענים על פסיקתו (אני כותב “נגיד”, כי רבים מהם לא נשענים על אף פסיקה, ואף מתנגדים עקרונית לעירוב דעת תורה בנושא. מי הם הרבנים הקטנוניים האלה שיגידו לנו איך לנהוג. הלב רוצה אל ההר). ובכן, לפני כחודשיים, עם התגברות הטרנד, הרב ליאור יצא בקריאה חריפה נגד עליית נשים להר: “הנני פונה לכל מי שקדושת המקום יקרה בעיניו לפעול למניעת עליית נשים להר הבית”. לא כאן המקום להיכנס לסיבות ההלכתיות ולענייני טבילה וטהרה, אבל האם אכן כל מי שקדושת המקום יקרה בעיניו פועל למניעת עליית נשים להר הבית? האם אנשי הקמפיין פרסמו את הקריאה הזאת? האם הפסיקו לקרוא לעליית נשים?
אני כבר לא מדבר על העלאת מפורסמות ומפורסמים שאינם שומרי מצוות על ידי אנשי הקמפיין. בדקתי באופן אישי שלושה מקרים של שלושה סלבריטאים שעלו להר בליווי ובהדרכת אותם ארגונים, וחוויותיהם מהביקור יוח”צנו אחר כך לתקשורת על ידם.
האם הם טבלו לפני שעלו להר? מה פתאום. האם הם נכנסו רק למסלול שהרב ליאור התיר? לא. אז מי לוקח אחריות להכנסתם לחשש כרת? זאת הדרך לקרב את הקמת המקדש? איזה קורבן הם יצטרכו להעלות בגללכם כשהוא ייבנה?
8.
השבוע נשאבתי לשורת סרטונים של ארגון סטודנטים, דתיים וחילונים, שקוראים לכל עם ישראל לעלות להר. אתה רואה את האכפתיות של הפעילים הצעירים, את החיבור שלהם להר, באמת מרגש, ואז אתה מגיע לשורה החגיגית הבאה: בזכות פעילות נמרצת שלנו בכנסת, ועדת החינוך בראשות חברת הכנסת שרן השכל המליצה לאחרונה לאשר סיורי תלמידים מכל מערכת החינוך בהר הבית.
תגידו, אתם מבינים את המשמעות ההלכתית של הדבר הזה, של מאות בני ובנות נוער שעולים להר במסגרת טיול שנתי? איפה הם יטבלו לפני זה? במימייה? מי יוודא שהם נכנסים רק למקומות המותרים (לשיטתכם)? למה הפכתם למחטיאי הרבים, בסדר גודל כזה?
ואני חוזר שוב אל הפוסק שעליו כולם נסמכים. ערב תשעה באב לפני ארבע שנים הוא נשאל על ידי פעיל עלייה להר לגבי ליווי קבוצת חילונים שכבר מגיעה למקום, בטענה שכך לפחות לא יכנסו למקומות אסורים. “עדיף שלא יעלו כלל מאשר שיעלו בטומאה ובהעלמת עין של העולים בטהרה”, כתב הרב ליאור, “העיקר שאתה לא תתמוך ולא תסייע, אפילו בעקיפין, לעלייה להר הבית שלא כהלכה”.
9.
קשה להיכנס לכל הסוגיות של עלייה להר הבית במאמר אחד. אני גם לא חושב שעיתון הוא המקום לדיון מעמיק בעניין הלכתי כה חמור. אבל אי אפשר בלי לדבר על הנחת היסוד שעומדת מאחורי הדברים, והיא שעליות להר הבית הן הדרך לבניין בית המקדש. יש שיר כזה, לא? “ריבונו של עולם אני יודע שבית המקדש השלישי אינו בנוי מאבנים, הוא בנוי מסטוריז על ההר”. (חייבים לומר משהו על האווירה הזו של “לא צילמת – לא עלית”. הייתם מעיזים לעשות סלפי עם ספר תורה ביד בתוך בית כנסת? אז הר הבית קדוש פי מיליון).
מאיפה הגיעה ההנחה שאם נעלה כמה שיותר סטודנטים וסלבז, בית המקדש ייבנה? הרי העליות ההמוניות, הפומביות, שלא על פי ההלכה, פוגעות בקדושת ההר וממילא לא רק שלא מקרבות את בית המקדש, אלא מרחיקות אותנו ממנו.
מי יותר תבע ודרש גאולה בדורנו מהרבי מלובביץ’? קראתם מה הוא כתב על העולים להר? כמה פעמים הזכיר את הביטוי “רחמנא ליצלן” על עצם “ההעלאה על סדר היום את שאלת היתר העלייה על הר הבית”? ועל מי ש”ידו תהיה במעל” של יוזמה כזו?
ובעיקר, יש כל כך הרבה דרכים מעשיות לקרב את עלייתנו להר במהרה בימינו: התחזקות בציפייה לישועה, בלימוד תורה, בצדקה, בחסד, וכמובן בתפילה. אז מה עם לקבל על עצמנו לכוון שלוש פעמים ביום ב”יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו שייבנה בית המקדש במהרה בימינו”, כל מה שאנחנו (לפחות אני) ממלמלים בלי לשים לב אחרי שמונה־עשרה, או אפילו לכוון קצת יותר בשיר “תיתן אחרית לעמך” שמושר לאחרונה ברגעי השיא בחופות?
ומה עם לקדם את ערך השבת בישראל, למשל? גם על זה כידוע חרב בית המקדש. הייתי ביום כיפור האחרון בקהילת ‘ראש יהודי’ בתל אביב וראיתי אלפיים תל אביבים מגיעים לכיכר דיזנגוף לכל נדרי, חלקם לראשונה. הרגשתי שם את בית המקדש הולך ונבנה. מי יזמין אותם לסעודות שבת, את כל האלפיים האלה? מה עם קמפיין כזה?
וסליחה שהכול אצלי מתחבר בסוף לדף היומי: אתם יודעים כמה שעות, רק השבוע, הקדישו מאות אלפי לומדי הדף היומי בעולם היהודי לענייני כהנים, מעשרות וקורבנות? וזה עוד במסכת כתובות, שעיקרה בכלל ענייני נישואין. אני לא מדבר על מסכתות כמו יומא, ראש השנה, פסחים, חגיגה או מסכתות סדר קודשים שעוסקות כולן בעבודת בית המקדש. עמל תורה כזה מקדם את בניין בית המקדש הרבה יותר מתמונה שלכם בכובע טמבל ליד כיפת הזהב.
10.
העצה שלי למי שמתלבט היא פשוטה: עם חשש כרת לא משחקים. קודם כול, אל תאמינו לקמפיין שאומר שמי שלא עולה – לא אכפת לו. שמתי לב לאחרונה שאנשים ממש מתביישים להגיד שהם נזהרים בקדושת הר הבית, ומתחילים להתפתל: “תשמע, אני אישית לא עולה, אבל…” ובכן, למדו לשונכם לומר, בגאווה: “אכפת לי, ולכן אני לא עולה”.
ואם אפשר הוסיפו גם: “כן, אני מיושן כזה, מתפלל בכותל. מה לעשות, אני לא טרנדי בעבודת ה’ שלי”.
ואגב, תקשיבו לבוז של חלק מרכזי מאנשי הקמפיין כלפי התפילה בכותל (“קיר תמך”), ואז תסתכלו על המספר הקטן של העולים להר מול אין־ספור היהודים היקרים ששופכים את ליבם בכותל, מקום שלא זזה שכינה ממנו, ותחשבו איפה אתם רוצים להיות. מיליון מסורתיים לא טועים.
11.
פתחתנו ברב קוק ונסיים איתו. באיגרת תרעז באגרות הראי”ה כותב הרב על עלייתו של הברון רוטשילד להר הבית: “ליבי נמחץ מאוד מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים”.
איזה משפט חריף זה. נראה לי שכדאי לקרוא אותו שוב: “פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים”.
מי אומר את הדברים? הרב אברהם יצחק הכהן קוק, גדול אוהבי ישראל וארץ ישראל בכל הזמנים. ועל מי הוא כותב את זה? על גדול מיישבי ארץ ישראל בכל הזמנים, הברון רוטשילד. אבל כן, הרב קוק מבהיר שפגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו לא שווה מיליוני יישובים מעשיים. מעניין מה היה אומר על הקמפיין של היום, של אנשים טובים שמתחילים בכוונות טובות, אבל בגלל חוסר אחריות, עלולים לגרום למיליוני פגימות בקדושת בית חיינו.