האקדח של משה גפני מלא רק בקפצונים. אז למה נתניהו נלחץ?

מחויך כולו, מתרווח על הכורסה, קיבל השבוע בנימין נתניהו בלשכתו את שני הקודקודים של יהדות התורה: הוותיק משה גפני, והחדש יצחק גולדקנופף. בהנחה שיו”ר ש”ס אריה דרעי לא ממש זקוק לפגישה מחויכת עם נתניהו – הברית ביניהם חזקה לא כי דרעי מת עליו, אלא רק כי מצביעיו לא יסלחו לו אם לא יחבק את נתניהו לאורך כל הדרך, גם עד לתהום – וגם הפלג החסידי שאותו מייצג גולדקנופף נמצא בכיסו של יו”ר הליכוד, בעיקר בגלל המצביעים שנוטים ימינה. לכן, אפשר לשער שמטרת ההתכנסות נועדה בעיקר לכיבושו של גפני.

במשך חודשים מצליח גפני להרעיד את נתניהו, שגם ככה ידוע כמי שנוטה לתבהלה. זה לא שגפני הכריז שיילך עם גוש המרכז־שמאל, אבל הוא שיגר רמיזות מהן ניתן היה להבין שהוא כבר ממש לא בכיס, ואם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה – אז יש, ברוך השם, עוד רעיונות ואופציות.

הכל נאמר במעורפל, צעד קדימה שניים אחורה, אבל מי שהיה צריך להבין את הרמזים, הבין. בתחילה כעס, בהמשך מירי רגב השתלחה בגפני, ובסוף, כנהוג בערבי בחירות, העדיף נתניהו להצטלם איתו ולחייך. פוליטיקה, נו מה.

אבל נניח רגע לפחדים, וננסה לנתח: יש בכלל אופציה שגפני חובר לגוש המרכז־שמאל וגורר אתו את המפלגות החרדיות? כדי שהדבר יקרה, צריכה גם ש”ס להצטרף. זה לא הגיוני – דרעי עמל שנים כדי לנקות את עצמו מאשמת תמיכתו בהסכם אוסלו. גם הפלג החסידי, הימני ברובו, יצטרף להצטרף במקרה כזה, וכך גם סיעה ערבית – מה שפחות יפריע לחרדים, לכאורה. אבל, זה יוביל גם לחבירה אל אביגדור ליברמן, שנוא נפשם של החרדים כיום. המשמעות היא שהאקדח של גפני מלא בקפצונים. אז מדוע, בכל זאת, נתניהו נלחץ מכל אמירה שלו, ומכל ריקוד של מרב מיכאלי בעזרת הנשים בחתונה המשפחתית? ובכן, נתניהו נלחץ כי הוא נלחץ. נקודה.

נכון, מבחינת השקפה מדינית, מפלגת “דגל התורה” של גפני, קרובה יותר למפלגות המרכז מאשר לבן־גביר-סמוטריץ’. זו הסיבה לכך ששמעון פרס היה בטוח בשעתו שהרב שך יתמוך בו בימי “התרגיל המסריח”, והתבדה לאחר “נאום השפנים והחזירים” שבו הבהיר הרב שך שהימין מסורתי יותר, ולכן החיבור איתו טבעי יותר. יש שיאמרו שהליכוד היום כבר לא מה שהיה, שנתניהו עצמו לא ממש מסורתי, שגנץ הרבה יותר קרוב ממנו לערכי הדת (מה שנכון) – ועדיין, יהיה קשה מאוד לגפני לשנות את המורשת שלפיה תומכים בימין המסורתי, והוא ייאלץ כנראה להמשיך ולהבליט עצמו באמצעות ירי מאקדח פורימי.

אין זה מפתיע שנתניהו נבהל, אך העובדה שנתניהו מוכן להשקיע ביחסי רעות עם פרטנרים, להקדיש להם מזמנו לפגישה ידידותית, כמו סבא חביב שיש לו את כל הזמן שבעולם – זה כבר חידוש. אולי אם היה מקיים פגישות כורסה כאלו בשנים האחרונות ומשקיע יותר בחיוכים ובחנופה לאנשים, הוא לא היה מבריח את נפתלי בנט, איילת שקד, אביגדור ליברמן, זאב אלקין, ובמיוחד גדעון סער. כך, הוא היה יכול למנוע חמישה סיבובי בחירות.

• הטור התפרסם ב’ידיעות אחרונות’ ובאתר ynet