בשנה האחרונה אוהבים בימין לשנוא את נפתלי בנט, אבל שוכחים שרק לפני שבע שנים הוא היה התקווה הלבנה, נסיך הכתר, מגנט המנדטים האולטימטיבי, עד כדי כך שבתחילת מערכת בחירות 2015 הבית היהודי בראשותו עם “משהו חדש מתחיל” שייטה על 17 מנדטים בסקרים, כשהליכוד מקדים אותו רק במעט עם 20 מנדטים בסקרים בלבד.
רוצים לשלם במזומן? כל מה אתם צריכים לדעת על ההגבלות החדשות
על נתניהו עברו אז לילות לבנים בחשש אמיתי שההובלה תעבור לבית היהודי.
ואז, על כנפי שיכרון אוויר הפסגות, נפתלי בנט ויועציו עשו טעות אסטרטגית אדירה: הם החליטו להביא למפלגה את אלי אוחנה, אגדת בית”ר ירושלים לשעבר. זו הייתה הפעם האחרונה שבנט ראה בסקרים את המספר 17.
משם הוא רק המשיך וצלל.
אוחנה היה צעד אחד רחוק מידי למיינסטרים, האשכנזי ברובו, של הציונות הדתית. אבל זה לא הכל: הקולות הנוספים שבאו לבנט בסקרים בזמנו, הגיעו מהליכוד. אז למה הם עזבו אותו? אלי אוחנה, בית”ר ירושלים, מה יותר ליכוד מזה?!
התשובה היא, שהליכודניקים אז נטשו את בנט וחזרו הביתה כי הם ראו את “קבלת הפנים” של הציבור הדתי לאוחנה, והבינו פתאום שבנט לא אידאולוג אמיתי, אלא עוד פוליטיקאי שמחשבן כוח ושליטה ומנסה לקנות אותם דרך סטריאוטיפים מזרחיים.
דמויות כמו אוחנה, הם אמרו לעצמם, יש לנו מספיק בבית ובגרסה המקורית.
אלמוג כהן, דמות אנונימית לרוב הציבור הדתי, שאותו מייעד איתמר בן גביר למקום השביעי ברשימת הציונות הדתית, עלול למצוא את עצמו אחד לאחד בתפקיד אלי אוחנה, גם אם יש לו הרבה זכויות.
אם בן גביר מעדיף אותו על פני הסמל המוביל של המאבק הנדרש במערכת המשפט, משה סעדה, זה עלול להדליק נורה אדומה גדולה אצל המתלהבים בליכוד שפוזלים לבן גביר.
האם גם בן גביר הוא פוליטיקאי שמעדיף לבנות חצר אישית עם חבורת נאמנים כמו בנט, על חשבון האידאולוגיה של הימין?
בסקרים הקרובים נדע האם בן גביר עשה לעצמו בנט, עם ההתעקשות ללכת צעד אחד רחוק מידי.