מדוע פרץ שמואל חיים פפנהיים בבכי מר באמצע הלוויה של הגאב”ד

שמואל חיים פפנהיים, עורך ביטאון 'העדה' לשעבר ומעסקני העדה החרדית, הגיע מהצפון אל הלווייתו של הגאב"ד הגרי"ט וייס זצ"ל לפני 19 שנים היה בין הפעילים שהביאו אותו לירושלים ועמד לימינו • כששב הביתה פרק את זיכרונות וחוויות ברשימה מיוחדת
שמואל חיים פפנהיים
ד' אב התשפ"ב / 01.08.2022 10:35

מותש מזועזע, הלום ובראש קודח ומפוצץ חזרתי לצפון מההלוויה בירושלים, מאשכבתיה דרבי מרן הגאב”ד רבי יצחק טוביה ווייס זצ”ל.

זכיתי להיות קרוב מאוד לגאב”ד רבי טוביה ווייס בשנותיו הראשונות בירושלים. הייתי בין הפעילים שהביאו אותו לירושלים ועמדתי לימינו בהנהגת הציבור והעשייה הפורה להרים קרנה של העדה החרדית וירושלים.

התרחקתי מהפעילות של העדה החרדית, גרתי שנים בחו”ל והייתי מעודכן על כל המתרחש בתוככי העדה החרדית. עודכנתי על ידי סבי מו”ר הרב ד”ר שלמה פפנהיים ז”ל מראשי העדה החרדית, ממשפחתי, משותפיי לשעבר בעשייה ומעקב על כל המתרחש.

עם הגיע הידיעה על פטירתו של מרן זצ”ל, זה היה אך טבעי שאעשה כל השתדלות להיות באשכבתיה דרבי. יצאתי בבוקר לנסיעה של שעות, והגעתי הישר לכיכר זופניק, שם הקשבתי לדברי הנהי וההספדים מהגאונים הצדיקים, חברי הביד”צ ובני משפחת מרן ז”ל.

רטט של התרגשות תפס אותי בפתיחת הספדו של חבר הביד”צ רבי יהודה פישר. ההספד שלו, עם המנגינה המיוחדת: “אמרו מלכי אומות העולם על אברהם אבינו ע”ה – אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה. אוי לעולם שאבד מנהיגו בתשובותיו בהלכה בהם הנהיג את ישראל, ולספינה שאבד קברניטה”.

זה החזיר אותי לילדותי, כאשר הייתי באותו ליל כ”ו מנחם אב תשל”ט בכיכר זופניק, בהספד על פטירתו של צדיק, רבינו הקדוש מסאטמאר רבי יואל טייטלבוים זצ”ל.

שמענו דרך הטלפון את ההספדים משם, ורבותינו מפה הספידו גם הם, ולמרות היותי ילד לפני הבר-מצוה, אני יכול עד היום לדקלם את הספדו של חבר הביד”צ “הרב פישר” [לימים הראב”ד רבי ישראל יעקב], איך הספיד את רבינו הק’ מסאטמאר, והנה שוב אותה מנגינה, אותה נעימות, איך שהמעגלים נסגרים שוב.

מעודי אני עוקב אחר חבר הביד”צ רבי שמעון יצחק שלזינגר. הוא נכדו של הפוסק הירושלמי-חסידי הראב”ד רבי ישראל זאב מינצברג, וממשיך את מהלך הפסק שלו. נמלאתי התפעלות מעלייתו בפסגת העשייה ההלכתית. מאז בא הגאב”ד רבי טוביה לירושלים, היה קשור אליו בלב ונפש, באהבה ונאמנות גדולה, אבל מתוך אחריות למען שלימות ואחדות העדה, לא נכנס לפינות האפלות וידע להבחין בין המהות לבין רעשי הרקע.

באמת התרגשתי לשמוע את הספדו הכואב ובהדגישו את אחת הפעילויות הכי משמעותיות של מרן הגאב”ד בהנהגתו בירושלים – הוא שמע את קול צעקת הנערים, בני עניים שלא התקבלו לת”תים וישיבות, לבתי ספר וסמינרים. הוא הלך עם המאבק שלו עד הסוף, היה קורא ומזמין מנהלי מוסדות וראשיהם וצועק, דורש ותובע להכניס תלמידים ותלמידות שאין להם מסגרת חינוכית, ולא היה להם גב ומי שידרוש עבורם.

אני זוכר שהיה מזמין מונית ומגיע לבית של מנהל, דופק בדלת ומתחיל בנעימות. וכשזה לא עבר, היה דופק על השולחן, צועק ובוכה ומשווע, עד שהשיג את שלו, והילד / הילדה זכו להיכנס לאהלה של תורה.

זו אחת מהעשיות הכי גדולות של הגאב”ד, ועל דא קא בכינא.

כמעט שמונים שנה צעדו זה לצד זה מרן הגאב”ד רבי טוביה ז”ל לצד חבירו, ידידו ורעו יבדל לחיים טובים ארוכים הראב”ד רבי משה שטרנבוך שליט”א. למדו ביחד בישיבתו הרמה של רבי משה שניידר בלונדון, והתהלכו סיפורי גדלות על שניהם באותם ימים ובהמשך השנים.

כל אחד הלך בדרכו. מרן הגאב”ד שימש כמרביץ תורה לבחורים צעירים, ראש כולל, דיין ומורה הוראה בלונדון ואנטוורפן, ויבלחט”א רבי משה חיבר חיבורים חכמים בכל מקצועות התורה, נחשב כפוסק הדור, שימש ברבנות בירושלים, בני ברק, יוהנסבורג ומצודתו פרוסה.

זכיתי לראות מקרוב את הידידות והאהבה ששרתה ביניהם. ובכן מה נהדר היה המראה הזה, בעלי תריסין מנצחין זה את זה בהלכה, זה בונה וזה סותר ודגלם עליהם אהבה.

אבל יש גם מלאכי חבלה, אנשים קטנים, בעלי מידות מושחתות שהלהיבו אש זרה במחנה, לעשות מזה פוליטיקה, מחנאות, כוחנות ואלימות ר”ל.

כשנקרא רבינו הראב”ד להספיד את מרן זצ”ל, פרצו אותם אנשי עוולה בקריאות שטנה ובוז. נדהמתי, נאלמתי דומיה, עמדתי עם אנשים יקרים שהכרתי בירושלים ובמוסקבה, וחיפשתי את הבור להיחפר בתוכו. לא יכולתי לעמוד בזה. פרצתי בבכי ולבי נשבר בקרבי. עליתי לבית הורי להירגע.

כשאני קורא שוב ושוב את זעקתו של ישעיה הנביא: “אֶת־מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל־מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל”?!

שותפים וחברים, אחים לדעה ולמעש היו לי בעת העשייה הציבורית במסגרת העדה החרדית. עם כולם אני בידידות ותמיד מחליפים זיכרונות טובים מימים סוערים ומרתקים. לא תמיד היינו באותו דעה, לא תמיד ראינו את הדברים באותה עין, אבל ידענו לעבוד בהרמוניה.

ברגע קשה זה ראיתי את אותה רוח של העסקנות של העדה החרדית מאותן שנים מופלאות. כמה התרגשתי לשמוע את ידידי הסופר יצחק ווייס תופס את המיקרופון וצועק: כבוד התורה! הרפו! אל תשחקו באש!

וכמובן ידידי הרב יצחק שלמה בלויא, הספרא דדיינא שניהל את מסע ההלוויה ברוב כישרון ונחישות. מצאתי את אשר אייזנבך והחלפנו זיכרונות מאותו מעמד כביר לפני 19 שנה במעמד ההכתרה שהרמנו והפקנו ברוב הצלחה.

את ידידי וש”ב שמעון עוזר ווייס שהחלפנו דעות ומחשבות. מלא חברים ובעלי ברית פגשתי ושוחחנו, כל אחד הולך בדרכו בשיטתו ודעתו, אבל יודעים לכבד אחד את דעתו של השני, לכבד דעה מנוגדת, זו דרכה של תורה, תורה הקנויה במחלוקת לשם שמים!

אלפים רבבות מישראל באו לתת כבוד לתורה, כבוד להעדה החרדית, כבוד לירושלים. ראיתי בין המלווים אנשים מכל החוגים ורובדי הציבור, גם אלו שהשקפתית לא מתואמים עם העדה החרדית והדעות שלה. כבוד התורה הוא בקונצנזוס.

הגמרא במסכת כתובות דף ק”ג מספרת על ההלוויה של רבי, רבן של ישראל, מחבר המשנה:

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא!

[תרגום: באותו יום שנפטר רבי, יצאה קול משמים ואמרה: כל מי שהיה בהלווייתו מזומן הוא לחיי העולם הבא!]

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות