1.
“הגשתי כעת את מועמדותי להתמודדות ברשימה הארצית בפריימריז של הליכוד. חברי הליכוד, אני צריך את התמיכה שלכם כדי שנוכל לטפל בבעיות הבוערות במדינת ישראל”. הודעה ברוח זו פורסמה בימים האחרונים על ידי לא מעט אנשים מוכשרים וטובים מכל תחומי העשייה בישראל. הסקרים מנבאים עלייה במספר המנדטים של הליכוד, בתוך שאר מפלגות גוש הימין, ולא מעט אנשים רוצים להיות חלק מנציגיה בכנסת ובממשלה.
אבל מבין כל האנשים הטובים שמתמודדים בפריימריז בליכוד, יש איש אחד לא טוב, שמנסה להיכנס לכנסת בקולות מצביעי הימין. קוראים לו גלעד שרון.
האמת? ברגע הראשון היה לי קצת מוזר שבכלל צריך לכתוב על זה כאן בטור. מה יש לכתוב? מה לא ברור פה? אבל אז התחלתי לעשות חשבון, כמה שנים חלפו מאז הגירוש מגוש קטיף ועד היום – והגעתי למספר 17. זה מדהים. חלפו כבר 17 שנים מאותו חודש אב נורא ובלתי נשכח של שנת תשס”ה.
2.
בלתי נשכח? כן. ברור שבלתי נשכח. איך אפשר לשכוח את השתקת המחאה, את עצירת האוטובוסים בדרך להפגנות, את גל המעצרים הממושכים, בהם של קטינים (בימים ההם השם “שי ניצן” היה של בכיר נחשב במערכת המשפט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לתפקידים מיוחדים, שרק ימניים קיצוניים טענו שיש איתו איזושהי בעיה. ברוך ה’ התקדמנו מאז).
איך אפשר לשכוח את הזלזול במשאל מתפקדי הליכוד, את פיטורי השרים, את האיומים על נציגים בליכוד שנשארו נאמנים לדרך והעזו להתנגד למהלך. איך אפשר לשכוח את הדה־לגיטימציה שעשתה התקשורת למתיישבים היקרים של הגוש כאילו הם יפתחו באש, את המצור על המפגינים בכפר מימון, את סגירת ציר כיסופים, את הניסיונות להגיע לגוש הנצור, את ‘תפילה לעני’, את עקירת הקברים, את שריפת בתי הכנסת.
אלה טראומות שצרובות בכולנו. הזיכרונות עוד שורפים את המוח, האהבה לא ניצחה, גם לא הרוח.
ואני כבר לא מדבר על המגורשים עצמם. על הסבל שהם עברו. על הקרווילות. על האין־פתרון־לכל־מתיישב. על בעיות הפרנסה, הבריאות, הנפש, על המוות של רבים מהם בקיצור ימים ושנים.
מי לא נזכר בכל חודש אב באירועי ההתנתקות? אצל מי מאיתנו זה לא סוג של פצע פתוח? ובכן, אם חושבים על זה, התשובה די מדהימה: אצל כל מי שמתחת לגיל 23. תעשו חשבון פשוט: 17 שנה לגירוש, מה שאומר שכל מי שהיום מתחת לגיל 17 לא נולד בכלל, וגם מי שמעל הגיל הזה אומנם חי אז – אבל לא עמד על דעתו.
ככה אני מגיע למספר הזה, 23. אולי אפילו יותר. כלומר, יש כבר אנשים שנישאו והקימו בתים בישראל, שהם לא חלק מהסיפור הזה. הם שמעו עליו, כמובן, אבל לא הרגישו. בשבילם זו התרחשות היסטורית מדור ההורים, כמו מלחמת ששת הימים בשבילי או המהפך של 77′.
וזאת אולי יכולה להיות הסיבה, זה לימוד הזכות היחיד, לכך שיש אנשים בימין שהשם “גלעד שרון” לא מעורר אצלם חלחלה. הם פשוט לא חוו את זה.
3.
על כל היתר, כלומר על מי שכבר עמד על דעתו באותן שנים, קשה ללמד זכות. כן, אני מכיר את האמירה “הזמן עשה את שלו”. מכיר את התכונה האנושית לשכוח ולסלוח עם הזמן. אבל 17 שנים זה כלום זמן לעומת הרשעות, הפשע, הדורסנות – תשלימו אתם בעצמכם כל מילה רעה שתבחרו – שהיו במעשה שביצעו אריאל שרון ואנשי פורום החווה שלו, בראשם בניו, עומרי וגלעד, ל־8,000 תושבי גוש קטיף היקרים. ובל נשכח, כמובן, את תושבי חומש, שא־נור, גנים וכדים בצפון השומרון, שגם אותם החליטו שרון ובניו – משום מה – לצרף לחבל עזה ופשוט למחוק מהמפה.
וזה עוד בלי שדברנו על הטענות ששרון עשה זאת כדי להימלט מחקירותיו. “כעומק החקירה – עומק העקירה”, כמו שאמר באותם ימים חבר הכנסת צבי הנדל, תושב גני טל תיבנה ותיכונן.
התחושה הייתה שאריאל שרון שובר שמאלה באופן מפתיע, שהבולדוזר שבנה הכי הרבה יישובים הופך לזה שהורס הכי הרבה יישובים, בעצת בניו ופרקליטיו. הוא רצה להתקבל לברנז’ה, הוא רצה שהמערכת המשפטית והתקשורתית תניח לו ותתחיל לחבק אותו, כפי שאכן קרה.
הרי אז נולד הביטוי “לאתרג”. אמנון אברמוביץ’ הסביר שעכשיו צריך לשמור על שרון כמו אתרוג, ולציבור אפילו לא היו אז רשתות חברתיות כדי להביע את הזעם והמחאה.
4.
תגידו לי: בסדר, קרה מה שקרה, אבל הבן אדם הפך מאז לאיש ימין על מלא. תקרא את הטורים שלו, תשמע את הראיונות שלו. הוא מראשי הלוחמים למען המשילות בנגב, סוגיה כה מרכזית וחשובה, הוא תומך ליכוד, תומך נתניהו.
אז קודם כול, יישר כוח על כל הפעילות. אבל גלעד שרון מעולם לא התנצל על מעשיו. בשנת 2012 אף התגאה בריאיון ל’ניו יורק טיימס’ וסיפר: “אני הצעתי לאבא את ההתנתקות”. גם בריאיון לינון מגל ובן כספית ברדיו 103, רק לפני חודש וחצי, הוא סירב בתוקף להביע חרטה כלשהי על המהלך: “תראו, הרעיון היה לחזק את אחיזתנו ביהודה ושומרון – והדבר הזה אכן קרה, היום מעמדנו ביהודה ושומרון חזק בהרבה. לדעתי אין לאף אחד איזה שהוא מונופול על האמת המוחלטת או על רצון הא-ל. אם מישהו חושב שזה לא טוב אני מכבד את זה”.
איזו אטימות. אין פה אפילו משפט אנושי קטן – אפילו לא חצי משפט, ככה רק בשביל הנימוס – על הכאב הנורא של המפונים. טוב נו, הרי לאף אחד אין מונופול על הכאב. וחוץ מזה, נגיד שסבלו, אבל לא היה שווה? הרי מאז ההתנתקות אחיזתנו ביהודה ושומרון רק התחזקה (כן, ברור. בעיקר בצפון השומרון).
ועוד ציטוט אחד מהתקופה האחרונה: לפני קצת יותר משנה, בסדרה התיעודית ‘שרון’ של הבמאי לוי זיני ששודרה ב’כאן 11′, אומר גלעד למצלמה בחיוך העדין שלו: “לפעמים, בשביל לשמור על הלב – את קצה הזרת עם המוגלה, שזה עזה, אתה צריך להקריב”.
5.
אתם מבינים? ככה הוא רואה את כל ההתיישבות החלוצית של גוש קטיף. את הפרחת השממה. את העמידה בגבורה מול הפצמ”רים והטרור (אחרי הגירוש, הפצמ”רים הפרימיטיביים הפכו לקסאמים מדויקים, וטווח הירי התרחב לכל הדרום כולו. רק בליל שבת לפני שבועיים נורו כאלה על אשקלון ובימי ‘שומר החומות’ הם הגיעו עד לתל אביב וירושלים). ככה הוא רואה את החיים היהודיים הנפלאים שבנו שם המתיישבים במסירות במשך עשרות שנים, את הקהילות המפוארות, את התורה, את החינוך, את החסד, את החממות, את קליטת העלייה. הכול מסתכם לארבע מילים: “קצה זרת עם מוגלה” שצריך להקריב. זה הרי בכלל לא גוש קטיף, זה עזה. אז מה יש להתנצל?
ונגיד שהוא היה עושה את זה. שהיה מבקש סליחה מעומק הלב על חטאי הגירוש. אנא, כפרו נא לחטאים, לעוונות ולפשעים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניכם, אני וביתי. נגיד. מי אנחנו שנסלח לו? אנחנו אפוטרופוסים לסבל של חלוצי גוש קטיף? לפגיעה במתים שנעקרו מקבריהם? לבתי הכנסת שנשרפו? לנפגעי הטרור מעזה שהרים ראש מאז? לילדים מישובי העוטף, שמאז חיים בצל אזעקות צבע אדום? אנחנו מורשי־מחילה על כל זה?
6.
לי קשה מאוד גם עם האלוף (במיל’) גרשון הכהן. גם הוא מעולם לא התנצל בפני האנשים שבהם פגע. נכון הוא התבטא במהלך השנים בגנות רעיון ההתנתקות, נכון הוא מרבה לבטא דעות ימניות נחרצות – אבל בשבילי הוא יישאר לעד מפקד הגירוש.
וחמור מזה: האיש שלמרות שהתנגד אידיאולוגית לגירוש – ביצע את הפקודה הלא מוסרית הזאת. ולא רק ביצע, אלא עמד בראש הכוחות.
וזה לא שהוא היה מפקד גזרת עזה והפילו עליו את המשימה מתוקף תפקידו. הוא בכלל פיקד באותם ימים על עוצבת הגעש, אוגדה שפועלת בצפון, אבל בחרו אותו, דווקא אותו, עם הרקע הדתי שלו, לתפקיד הזה, הקימו בשבילו אוגדת גירוש מיוחדת. והוא הלך על זה בכל הכוח. ממש לא כמי שכפאו שד. איך, למען ה’, הוא הפך פתאום למשתתף מבוקש בכל פאנל שעורכים גופים בימין?
אז בסדר, הוא גם קצין וגם אינטלקטואל וגם ימני. מי בכלל מסוגל לשמוע את הקול הרך שלו, שזורק אותך מיד לימים הנוראים ההם. הרי גם אז, בתוך כל הכאב והדמעות, הוא היה אינטלקטואל גדול.
7.
ומה שמדהים, שבמקרה שלו השרץ הוכשר מהר מאוד. שלוש שנים אחרי הגירוש, בקיץ 2008, פרסם בית ספר שדה כפר עציון מודעה על ערב עיון שיוקדש לדמותו של דוד המלך. בין המשתתפים שהיו אמורים לדבר, כל אחד על “דוד המלך שלו”, היו חנן פורת, יוסי שריד והאלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות הצבאיות, האיש שבסך הכול שלוש שנים קודם לכן פיקד על מבצע גירוש יהודי גוש קטיף.
שימו לב: הוא אפילו לא הוזמן לדבר בפאנל על הריסת גוש קטיף. גם זה היה נורא בעיניי כמובן. אבל הרבה יותר נורא זה שהוא הוזמן לדבר בכלל על דוד המלך. כלומר, מארגני האירוע בגוש עציון בעצם אומרים לגרשון הכהן, מה שעשית לאחים שלנו בגוש קטיף, לפני שלוש שנים, לא מעניין אותנו. זה לא אישיו. בוא נדבר תנ”ך.
כשראיתי את הפרסום על הערב ההוא מיהרתי לחפש ב־144 את המספר של הרב חנן פורת ז”ל בכפר עציון. לא התקשרתי כעיתונאי, לבקש את תגובתו – אלא פשוט כאדם. להביע מחאה. יהודי לא מגרש יהודי ואז נותן הרצאה בתנ”ך ליהודי.
אני זוכר שרגע לפני השיחה עוד התלבטתי. חשבתי שאם כבר אני בעניין של מחאות, אולי צריך קודם כול לדבר על הבמה החשובה שעומד לקבל יוסי שריד, להשמיע את דבריו על דוד מלכא משיחא, משורר התהילים. נכון, שבעים פנים לתורה, אבל רק שבעים, לא שבע מאות ולא שבעת אלפים. אחר כך חשבתי שזו אולי קצת חוצפה מצידי להעיר לו על זה. הרי מי כמו חנן פורת יודע מי זה דוד המלך, ומי כמו חנן פורת יודע מי זה יוסי שריד.
אז בסוף כשהוא ענה לשיחה, אמרתי רק דבר אחד: “כבר שלוש שנים אני שואל את עצמי איך, איך אריק שרון העז לעשות לציבור המתיישבים את מה שעשה? איך היו לו האומץ, העזות, החוצפה? עכשיו אני מבין. אריק שרון ידע, מכליותיו, ששלוש שנים אחרי החורבן של גוש קטיף, המתנחלים יזמינו את מפקד הגירוש כאורח כבוד ליום עיון”.
לצערי, אני לא זוכר מה בדיוק ענה לי חנן פורת. אני חושב שהוא בעיקר הקשיב בנעימות. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד. אבל אני כן זוכר שבסופו של דבר גרשון הכהן לא הופיע שם. למה? כי בית ספר שדה בכפר עציון התעשת וביטל את השתתפותו של מפקד ההתנתקות? מה פתאום. הכהן הודיע מעצמו שלאור מחאות שנשמעו סביב השתתפותו (כנראה לא הייתי היחיד שנדהם) הוא מבטל אותה. ואז, בתגובה, בית ספר שדה כפר עציון ביטל את האירוע כולו. אם אנשים לא רוצים שגרשון הכהן ישתתף, אמרו שם, אף אחד לא ישתתף.
8.
אבל על דבר כזה, אפילו אריק שרון הציני והמרושע לא חלם. שבסך הכול 17 שנים אחרי ההתנתקות מגוש קטיף, בנו ושותפו לדרך, גלעד, יתמודד בפריימריז לליכוד? אותה מפלגה ששרון ניסה לדרוס ולמחוק כאילו הייתה יישוב פורח בגוש קטיף? וחמור מזה: שראש הליכוד, בנימין נתניהו, יבוא לכנס בדרום שיארגן בנו? בלתי נתפס.
כנראה נתניהו חושב שציבור בוחרי הליכוד כבר שכח מזמן את ההתנתקות, אז למה לא לעשות כבוד למועמד כמו גלעד שרון שמביא סוג של יוקרה למפלגה. הרי באופן אבסורדי, זה בדיוק מה שביבי מחפש עכשיו לפריימריז בליכוד – מועמדים לא ביביסטיים.
אבל נתניהו טועה. וגם בכירי הליכוד שמשום מה שותקים מול המועמדות המקוממת הזאת טועים.
אני בטוח – או לפחות מקווה – שבוחרי הפריימריז בליכוד לא יירקו בפרצופיהם של מגורשי גוש קטיף. הציפייה שלי היא לא רק שגלעד שרון לא ייבחר למקום ריאלי חלילה, אלא שיקבל מספר קולות זעום ביותר. זה יעביר מסר ברור, גם לעתיד, שבמפלגת הימין הגדולה ביותר לא שוכחים ולא סולחים (למי שכאמור אפילו לא ביקש סליחה) למי שפוגע בארץ ישראל.
ואם מישהו מהם עוד צריך תזכורת קטנה, שפשוט יפתח יומן. תאריך הפריימריז בליכוד, 10 באוגוסט, נופל בתאריך העברי על היום שבו החל, הלכה למעשה, הגירוש בפועל.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’