ישראל ברגר, מנכ”ל רדיו גאולה FM, נצפה בשוק כשהוא צועד עם עגלת בנו, מבצע קניות קטנות לקראת שבת, בה הוא מתארח אצל הוריו.
בחנות ‘מיצי’ נצפו הבעלים כשהם מכינים עשרות ארוחות גורמה עבור אלו שנשארו רעבים, ללא מנה ראויה להתכבד בה בערב שבת. “אתה מצלם?” שאל אותי – וכשנענה בחיוב אמר: “תכתוב שאנחנו פתוחים בפסח, וזה כשר למהדרין”. כתבתי.
ברחוב הסמוך, בתוך ממלכת הדגים, נצפו אב ובנו כשהם מנהלים שיחת רעים דקות אחדות לפני שבת. “אבא תברך אותי” , אמר הבן כשראה את המצלמה. האב הניח יד על הכתף ואמר” “שתהיה לך שבת הגדול שלום”. התרגשתי.
ביציאה מהשוק, אב ושני בניו צועדים. מיהרתי לצלם, תוך שהאב אומר לי: “מה מיוחד לצלם אותנו?” ואני הבטתי בו, ועניתי: “בתמונה אחת הכנסתי גם את ‘עבדים היינו, גם חמץ, וגם מצה’. “אויש, נו”, הפטיר לעברי. “המצלמה שלך היא המרור…”
בכניסה לשוק הפתוח, קבוצת חברים מתגודדת. ממתינים למישהו. הוא נראה צועד במהירות, פאותיו מתבדרות ברוח. בני מחלב. כולו שקוע במסך קטנטן, מנהל את עסקיו ושוכח את העולם שמסביבו. לא הפרענו לו. רק צלמנו. שתדעו שגם הוא היה שם.
במרחב השוק, קבוצת חרדים מתגודדת סביב ציירת פורטרטים. הילדים הירושלמים הביטו בה בסקרנות גלויה, צופים איך מדף לבן אחד אפשר להוציא תמונה נפלאה. המחיר לא כל-כך תענוג, אבל שווה לכל נפש.
בכי של ילד בלונדי הנישא על כתפי אביו משך אותי לצלם. הבכי פסק עם הקליק הראשון של התמונה. ואביו? מתברר שהוא הזמר והיוצר אהרון רזאל. אני מנסה להמשיך לצלם והוא אומר: “‘והיא שעמדה’ זה של יונתן רזאל, אחי. לא אותי צריך לצלם עכשיו” .
ואז, באחת הבסטות גילנו את אשר חיפשנו: דב אייכלר ומאיר ויינר ערכו את הטקס המסורתי: ‘הפרידה לשלום מהחמץ’. עמדו ונפנפו בידיהם לשלום, לחלה עזובה בקצה הבסאטה. מאיר נורא רצה לנגן מארש עצוב בחליל הצד שלו, אך דב דחק בו למהר. השבת מתקרבת.
“ואז מתוך החושך, בא האור…”, במילים אלו, שלקוחות מתוך שירו של אחד הזמרים החסידים מזרחיים (חיים ישראל), הופיע ממש כמילות השיר ראובן פול, כולו עם חיוך של מיליון דולר. הקסדה של האופנוע ביד בנו, והוא כולו מאושר. “תצלם אותי לחרדים10. אין לי זמן להיכנס לשם. אבל אם תהיה תמונה שלי אני בטוח אכנס”. צילמתי. נותר לי רק שבוע לבדוק אם אכן הוא ראה את התמונה שלו כאן.
תוך כדי שאני מדבר עם ראובן פול, עומד לידי בחור נוסף ואומר: “תגיד אתה מבין מי כאן המדריך ירי?” לא בדיוק הבנתי את השאלה. אבל אז הוא הצביע על קצין מג”ב ועל מי שככל הנראה אביו, שהלך לצדו עם חולצת ‘מדריך ירי’. לא ידעתי לענות תשובה. אולי אתם תדעו. לכן הבאנו לכם את התמונה.
דודו חסין, איש טבריה, צעד ממש לעבר עדשתי, כשהוא עושה כל דבר כדי לחמוק מתמונה. אבל חוק מרפי הפעם עבד לרעתו: בדיוק באותו רגע התרומם נגן רחוב וגרם לדודו לאבד ממשקלו. כך הוא לא יכול היה להפריע בתנועות מוזרות לתמונה. “מילא היית מצלם אותי בטבריה בשוק. אבל כאן? עדיף שתצלם את ההוא ממולנו”. ועל כך הקטע הבא.
אני מסתובב לאחור ורואה את הרווק הנצחי אלעזר שומרון כשהוא כולו מחויך. הוא ראה את דודו כמעט נופל לפני דקה, כך שגם הוא לא הספיק להתחמק מהעדשה. “צלמת אותי או את כולם?” שאל. ואני עניתי: “במוצאי שבת, מי שגולשים בחרדים10 יבואו ויספרו לך מה בתמונה”. “עד כדי כך אתה לא מאמין לי שאני אכנס ואראה לבד?” – ואני השבתי: “אז במוצ”ש, בחרדים10 כולם יהיו שם”.
