כילד גדלתי בכפר חב”ד שכשמו כן הוא, כפר בו כולם חסידי חב”ד. זהו מקום נפלא לגור בו. אז וגם היום, מקום של תורה וחסד.
כולם חב”דניקים, כך שלא יצא לי כמעט להיות בין יהודים שאינם חסידי חב”ד. אחד ומיוחד היה לנו בכפר שחבש בשבת שטריימל שבלט בין מגבעות הקנייטש וגם הוא חסיד חב”ד.
רק בהיותי בן 17, נסעתי ללמוד בישיבת חב”ד בירושלים ואז לפתע התוודעתי למגוון הרחב והנפלא של עם ישראל, למאכלים השונים והנפלאים שהתנקזו מכל הגלויות אל עיר הקודש, וכמובן למנהגים המיוחדים של העדות השונות.
ראיתי אז לראשונה, איך מנהגי חב”ד לעיתים קרובות שונים ממנהגי עדות אחרות. אז גם הבנתי את חשיבות שמירת המנהגים. גם האהבה והחיבור למנהגי חב”ד אותם ינקתי בבית הורי ורבותי התחזקה והייתה לעמוד מוצק בחיי.
אחת מנקודות השוני היותר בולטות היא ללא ספק השמחה בשבתות בין המצרים – תקופת האבלות הלאומית על חורבן בית המקדש.
הגעתי מכפר חב”ד שבו מגבירים את השמחה דווקא בשבתות אלו – והחב”דניקים יודעים לשמוח, וראיתי קהילות בהן שרים את ׳לכה דודי׳ בניגוני קינות ואנשים שלובשים בגדים פחות מכובדים בגלל האבל.
בשביל יהודי סקרן שכמוני היה זה מרתק מאין כמוהו.
זכרתי שהרבי היה מגביר את השמחה באותן שבתות, ובשיחותיו הסביר בסוג חשבון של אחד ועוד אחד את הנהגתו. כיון שבשבת אין להתאבל, וכיון שאין למעט בשמחה כדי שלא ייחשב או ייראה כאילו אנו ממעטים בעקבות האבל, אזי יש לשמוח.
ולמה לשמוח יותר? כאן כבר באה פנימיות התורה ומלמדת כך: שבת היא הנציגות של הגאולה העתידה בחיינו, עד כדי כך שהגאולה העתידה נקראת ׳יום שכולו שבת׳. יהודי השומר את השבת יוצא משבוע של חומריות חולית ועולה ברגע הדלקת הנרות למימד של רוחניות וקדושה, כשם שברגע הגעת הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימנו, נצא מששת אלפי שנות הגלות החומרית ונכנס אל האלף השביעי הרוחני.
ובכן, אם בכל שבת אנו שמחים כי היא מעין עולם הבא, הרי בשביל להכניס את הגאולה אל חיינו בשבת של בין המצרים אנו זקוקים להרבה יותר שמחה מאשר בשבת רגילה.
כמה נפלאים הם מנהגיו המגוונים של עמנו.