חגיגת דמוקרטיה? נכון. אבל מתכון להתקפי לב. אין להם חיים

1.

זה הסתיים בשירת ‘התקווה’, כשכולם עומדים. רק התקווה, בת שנות אלפיים, יכולה להפיח רוח חיים במפלגה שנלחמת על חייה. לא משום שלא תשיג את מספר המנדטים הגבוה ביותר שמפלגה תקבל בבחירות הקרובות, אלא רק משום שאם לא תגיע, יחד עם ‘הגוש’ למספר המזל 61 ייפתח בה קרב מדמם, לחיים ולמוות.

מהפכת שירות בתחבורה ציבורית: למה מעכשיו משתלם לנסוע יותר?

כלומר, אולי גם עד המוות הפוליטי של המנהיג האהוב בנימין נתניהו.

כל כך אהוב, עד שבאירוע פריימריז דומה, שנערך רק יום קודם לכן בגבעת זאב, חילקה המתמודדת היידי מוזס תליון ועליו תמונת נתניהו. ‘ביבי שלנו’, כפי שהליכודניקים אוהבים לקרוא לו. זה אותו ביבי, שמביא את המספר האהוב 36 בסקרים; זה אותו אחד, שאיש מלבדו בליכוד לא יגיע להישג כזה, ועל זה כולם חותמים.

ואחרי שאמרנו את זה, צריך גם לומר, שיש רבים שסבורים (בעיקר במחנה הנגדי, אבל יש גם קולות כאלו פנימה בליכוד, חלקם נוצרים את לשונם כי לא נעים לערער על מנהיגותו) שאם נתניהו לא מרכיב את ממשלת החלומות הבאה שלו, “הוא לא  יגרור אותנו לעוד סיבוב, תם זמנו ו’הביתה'”.

התליון עורר סערה ברשתות ובתקשורת. “התקשורת מחפשת אותנו, רק זה היה חסר לנו – תליון מכסף או מזהב עם דמות נתניהו. מה, אנחנו מדינה מלוכנית? מה זו הסגידה הזו?” אמר לי פעיל ליכוד, שכאילו גנב ל’יתד נאמן’ את המילים מהמקלדת. לא סוגדים ככה לבן אדם, סבור הפעיל, וכך גם ב’יתד’, שפרסם מאמר מערכת רושף נגד התופעה.

תופעה? היידי מוזס עצמה לא ממש מבינה על מה כל הזעם. מישהו נתן לה תליונים, היא ראתה בזה קוריוז, הגישה לישראל כ”ץ – וכל השאר היסטוריה. פתאום היא מוצאת את עצמה מככבת ב’ידיעות אחרונות’, ושלא בטובתה.

ומה אומר על זה אבא שלה? ניסיתי להבין. טוב, היא עוד לא עדכנה אותו. היא תעדכן אותי מה הגיב, הבטיחה.

האב, מנחם לייזר מוזס, היה איש עם חשיבה מקורית. בטח היה לו איזה פסוק קולע. אולי גם מילת ביקורת. קשה לצפות.

2.

אנחנו כעת באירוע פריימריז באולמי ‘אבניו’ שאורגן על ידי צחי הנגבי, בכיר בליכוד (פעם. יש שיגידו, גם בעתיד). אפילו הצליחו לשכוח לו את ימיו במפלגת ‘קדימה’, אליה הצטרף עם הקמתה על ידי אריק שרון המנוח.

“הוא נלחם על חייו ברשימה”, אמר לי אחד מהפעילים שלו. לא, זה לא שהוא יפלט החוצה מהרשימה, כפי שיש החוששים. אבל “בשביל בכיר כמו צחי לא להיות בעשיריה הראשונה זו השפלה מצלצלת”. בפרט שההשלכה די ברורה: נתניהו לא יעניק לו משרד נחשק. אולי משהו כמו מים והשכלה גבוהה. ותשאלו את אלקין לאן זה גרר אותו.

קצת אחרי שירת ‘התקווה’ הגיע המחזה, שסימן עבורי יותר מכל עד כמה קשים חייו של מתמודד בפריימריז של הליכוד. חגיגת דמוקרטיה, זה נכון, אבל מתכון בדוק להתקפי לב. אין להם יום, ואין לילה.

הייתם צריכים לראות את צחי רכון על ספרים, חותם אחד-אחד לבוחרים הפוטנציאליים שנקראו ברמקול לקחת לעצמם את הספר ‘לא ארץ נכרייה לקחנו’, פרי עטו, ולגשת כדי שהח”כ יחתום עליו. לכבוד הוא להם, מאמץ לא פשוט עבורו.

שעות הוא רכן וחתם. ככה זה כשאתה צריך את הקול בקלפי. אין לך ברירה. אתה מכתת רגליים מצפון עד לדרום, כדי להשתתף בחתונות, בת מצווה או בר מצווה של הנכדים, ואפילו ימי הולדת. גם של הנינים, אם צריך.

קל? ממש לא. אבל יש ברירה?

לחדשים במרוץ קל יותר: הם בוחרים משבצת של מחוז (אם במשבצת של מקום מגוריהם מתמודד בכיר מהם, הם ממהרים לשכור בית במושב מרוחק, עיר נידחת או כל מחוז שאין עליו לוטש עין שיהווה תחרות קשה מדי) – וצריכים להביא די מעט קולות (כמה אלפי קולות נחשבים להישג טוב במשבצות של מחוז). אז נכון שאין משבצות כאלו בעשיריה הפותחת, אבל כשהסקרים מחייכים עם 36 מנדטים יש מספיק מקום למספיק מחוזות.

איפה הבעיה הקשה יותר? אלו שכבר שפר מזלם וכיהנו כח”כים, גם אם לא בכנסת הנוכחית. אחת מהן היא שולי מועלם, אותה פגשתי באחת מהשורות הצפופות באולם. שולי היא באמת אשה ראויה, שהליכוד יכול היה להתברך בה, אלא שהיא צריכה להתמודד על משבצת ארצית – ושם קשה וצפוף.

אפרופו הזלזול המתנשא כלפי רמת המשכל של הליכודניקים – לשולי יש תואר ראשון בסיעוד ותואר שני בהנדסת תעשייה וניהול. מספיק מכובד.

בעלה, סגן אלוף משה מועלם ז”ל, נספה ב’אסון המסוקים’. כשהוקמה מפלגת ‘הבית היהודי’ (“משהו חדש מתחיל”, זוכרים?) על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד, היא נבחרה למקום ה-12, כנציגות האיחוד הלאומי-תקומה. היא עשתה עבודה פרלמנטרית טובה, אבל בבחירות שאחרי זכתה המפלגה ב-8 מנדטים בלבד, והיא, למזלה הרע, הוצבה במקום התשיעי… כשפרש ינון מגל מהכנסת הפכה לח”כית במקומו.

בסיבוב הבחירות הראשון של 2019, אחרי שהקימה עם בנט ושקד את ‘הימין החדש’, התרסקה יחד איתם, כשהמפלגה לא צלחה את אחוז החסימה. בבחירות הבאות  עדיין הייתה תחת מטריית אותה מפלגה, אבל מהמקום ה-12 לא זכתה לראות את הכנסת מבפנים. ב-2020 החליטה לערוק לליכוד. בתחילה הופצו שמועות שנתניהו ישריין אותה. אבל זה לא קרה. מאז ועד היום היא ממתינה להיכנס לרשימה.

הסיכוי היחיד שלה כעת הוא להצליח להביא את אלפי הקולות הנדרשים כדי להיכנס למשבצת ארצית. כשהיא מתחרה על המקומות עם ותיקים בליכוד כמו צחי הנגבי, דוד ביתן, דודי אמסלם, ניר ברקת ועוד ועוד. לא פשוט.

פגשתי שם גם את נורית קורן, שעושה גדולות ונצורות בפרשת ילדי תימן החטופים, עוד מהתקופה בה כיהנה כח”כית (לכן היא נדרשת כעת להתמודד ברשימה הארצית, ולא יעזור שישבה בבית מזה כמה שנים) ועד היום. גם היא תצטרך המון עבודה והרבה רחמי שמים כדי לצלוח את המשבצות הארציות.

אם הן כאן, בכנס של צחי הנגבי, מן הסתם הוא מתחלק איתן בקולות שלו, שהרי לכל אחד מהבוחרים יש זכות לסמן כמה וכמה מועמדים.

עכשיו כל המועמדים נושאים עיניהם לשמים ומתפללים שהזמן עד הפריימריז –  שיתקיימו בי”ג אב – יחלוף כמה שיותר מהר, כדי לעבור כמה שפחות לילות ללא שינה, ימים עמוסי אירועים, וטנקים של דלק שנשפכים בכל רחבי הארץ, בדרך לעוד מצביע מאושר.

3.

הנגבי, כמשל.

מאז שנת 88′ הוא בכנסת, כמעט ברציפות. חמש שנים מתוכן ב’קדימה’. בסוף שנת 2010 פרש אחרי הרשעתו בפרשת ‘המינויים הפוליטיים’, תוך שנגזר עליו קלון. אבל כמו שיקרה מן הסתם אצל אריה דרעי (ואילו חפץ בכך, כך היה קורה גם אצל ליצמן), הוא שב מהכפור בשנת 2013, כשכל זה אפילו לא שורט בו שריטה פוליטית קטנה בליכוד.

הבטתי בפניהם של מי שהגיעו לכבד אותו. הרבה מהם היו קשישים. “מייסדי הליכוד”, כפי שהסביר אחד מהמשתתפים. צריך לזכור שצחי הוא הבן של גאולה כהן ע”ה, שהייתה במשך שנים חלק מהליכוד, עד שפרשה אל ‘התחייה’. אביו, עמנואל הנגבי, היה מפקד מבצעים בלח”י. אנשים שהם בשר מבשרה של תנועת החרות.

את כל הטוב הזה, לא רבים מבין הצעירים המצביעים בפריימריז זוכרים לו. והם, חלקם לפחות, מחפש את הצבעוני, את מי שצועק במליאה, נושא נאומים מלאי פאתוס, ורצוי שיהיה בהם הרבה מאד נאמנות למנהיג. צחי פחות כזה, הוא לעולם לא יהיה דודי אמסלם או מירי רגב.

מה גם, שהוא ערק ל’קדימה’ וכששב קשה היה לצפות שיישמר לו מקום גבוה במפלגה, שלא אוהבת לשכוח את מי שפעם בגד. אפרופו אינטליגנטים בליכוד: הוא כזה. יש לו תואר ראשון ליחסים בינלאומיים וגם תואר ראשון למשפטים – שניהם מ’העברית’ היוקרתית.

מעניין יהיה לראות לאיזה מקום יגיע בכל זאת, ומה יגבר על מה – זכות הראשונים, עברו המבריק או עריקתו, פלוס העובדה שהוא לא ממש מיישר קו עם ה’או-אה ביבי’.

וזה, בתמצית, איך שמתנהלים הפריימריז. אתה משקיע כסף (ולא קצת) כדי לממן פלאיירים, ערבים נוצצים, פעילים, חולצות וגימיקים.

“אני, אישית, הבטחתי בבית שאני לא נוגעת בקופה המשפחתית”, אמרה לי אחת המתמודדות. “רק מתרומות, ואם לא יספיק, אשתמש במה שיש לי. התוצאה ממילא משמים, אלוקים רוצה – אבחר, לא – אז לא, הכול לטובה”. היא, ניחשתם נכון, דתיה. אבל הליכודניקים לא צריכים להיות שומרי מצוות בפועל כדי להגיד עשר פעמים בחמש דקות “בעזרת ה”. זה אצלם בדם.

זה למה החרדים נצמדים אליהם בסוף, זה מדוע גפני יכול לברבר את עצמו מכאן ועד אופקים – חיבור לשמאל לא יקרה, נקודה. מאז ‘נאום השפנים’ של הרב שך זצ”ל ועד ימינו.

הם, הליכודניקים, מתרגשים בכל פעם מחדש מהסינגל המוכר.

“הבית שלי הדרך שלי, הליכוד זה נכון”, התנגן גם אתמול. אנחנו, החרדים, לפחות אלו שאמונים על ההשקפה, פחות מתחברים לקטעים הללו, אבל יותר ל’בעזרת ה”, לאמונה ולמסורת.

לא תמיד הם יבינו אותנו, אבל הם אף פעם לא יבואו אלינו עם ארס בעיניים. לא רק כי באירוע ב’אבניו’, ובכל אירוע של הליכוד, יש הרבה דתיים וחרדים; גם לא כי יש שם משבצת חרדית קבועה.

רק בגלל הלב, שהוא חם למסורת.