האם ביזיתי את הנשיא? גדלתי על ערכים ועקרונות יפים ויקרים מפז

קודם כל תודה. תודה על הזכות והמעמד המרגש. תודה לרן הפרטנר המושלם על הביצוע המרגש יחד, ועל הרגע הזה.

לפני שבוע שאלו אותי, האם תלחצי את ידו של הנשיא? וחשבתי על זה לעומק. הרי יש כאן התנגשות בין שני ערכים שברורים לי וחרוטים עמוק בנפשי, שמירת נגיעה –
שאצלי מגיעה גם ממקום דתי, וגם ממקום שרבים לא יבינו, כשמגיל 16.5 אני חשופה לכל כך הרבה אנשים ויש לי רצון לשמור על עצמי באופן מסוים דרך לבוש ומגע.

מעולם לא נגעתי בסמים, מעולם לא עליתי שיכורה על במה, מעולם לא ראיתם אותי מבזה מישהו. אצילות וכבוד האדם הם ערכי יסוד עליהם התחנכתי ובעתיד עליהם אחנך את ילדיי.

אני מבקשת מכל מי שטען שאין לי דרך ארץ, שיחזור בו מדבריו ויתנצל, לא בפניי, אלא בפני ההורים שלי. הם אלו שאמונים על החינוך שלי והם מקבלים ברחוב תמונה שמנותקת מהמציאות ברשתות החברתיות שנות אור. כולם מחבקים אותם ומבקשים למסור לי אהבה. יותר קל לעשות מדורות ברשת, כי לא רואים אתכם. אבל יש פה בית שלם מאחוריי ושני הורים שיקרים לי מפז, אז אנא מכם.

אל מול הערך השני – של לא להלבין את פניו של האדם ברבים. החלטתי בסופו של דיון פנימי ארוך להודיע מפורשות: אני שומרת נגיעה ולא אוכל לשבור את המילה שלי. מה יגידו כל אלו שסירבתי ללחוץ את ידם? שאין לי מילה?

התייעצתי רבות, איך לעשות זאת בצורה הכי מכובדת ובבקשה תאמינו לי… אני בן אדם רגיש נורא. הבטן התהפכה לי יותר מהפחד הזה של לבייש אותו מאשר מגודל המעמד.

והבנתי שכבוד הנשיא בעצמו ביקש במפורש, לא לגעת בו ולא להצטלם איתו. נרגעתי.

בכל זאת עקבתי אחר העדכונים באדיקות מרגע הנחיתה שלו בארץ, דעתי נחה כשהודיעו לי שליאיר לפיד לא לחץ את היד, ולבכירים רבים אחרים הושיט אגרוף, אך שוב נלחצתי כשחיבק את ניצולות השואה היקרות.

לא נרדמתי כל הלילה, הלב שלי היה על מאתיים ואמרתי לעצמי: מחר כשאת מגיעה לבית הנשיא לחזרה הגנרלית – תדגישי שוב בפני כולם שאת שומרת נגיעה, שיהיה ברור ולא תביכי אף אחד!

וזה מה שעשיתי. דובר הנשיא, מנכ״ל בית הנשיא, יחסי ציבור, כל העובדים והפקידים בבית הנשיא, ויש גם בדיחה שאפילו עצי הזית בבית הנשיא יודעים – שיובל דיין שומרת נגיעה.

רק לאחר שווידאתי, קרוב ל-500 פעמים שכולם יודעים ומבינים, ושלא תבוא שום תקלה על ידי, ואני מבטיחה לכם עוקבים יקרים שמגודל המעמד הייתי לחוצה פחות מאשר לחיצת היד הזאת. זה כל כך הבהיל אותי בנפש, שאצטרך לבייש מישהו, לא משנה כמה גדול הוא, בפניי כולם, הייתי רגועה ובטוחה שיהיה בסדר.

ושגם אם יקרה משהו, תבינו אותי.

כל מי שמכיר אותי מגיל 0 יודע שלא עשיתי את זה בזדון ומעולם לא אהבתי להכנס להיסטריות ציבוריות.

ירדתי מהבמה מרוגשת ונסעתי להופעה נוספת,

הייתי פשוט בשוק מעוצמת הסערה שנכנסתי אליה…

ועכשיו אני שואלת אתכם. דתיים חילוניים יהודים נוצריים מוסלמיים שמאלנים ימניים, לאחר שצפיתם בסרטון, האם שפת הגוף שלי היתה נראית לכם מתנשאת או מוקירת תודה?

האם נהגתי בברוטליות על הבמה, האם ביזיתי את נשיא ארצות הברית? האם אני, שקדתי בפניו 3 פעמים והסמקתי, האם אני הלבנתי את פניו ברבים?!?!?!?

לאורך כל ביצוע השיר חייכתי אליו, והעיניים שלי שידרו אחדות. אני הייתי שם ברגע הזה על הבמה, והוא עבר בצורה טבעית ונינוחה.

ועוד שאלה: אם הייתי לוחצת את ידו והולכת נגד העקרונות שלי, אשכרה הייתם מעריכים אותי יותר? מה היו הכותרות אז, ״דתייה רק לפעמים״, ״דתיה לפי דעתה?״

שוב: וידאתי והדגשתי בפני כולם שלא תתאפשר לחיצת יד, ביקשתי מרן דנקר לגבות אותי על הבמה ולהושיט יד במקומי.

הדבר היחיד שאני מצטערת עליו, זה שהשם שלי קשור במחלוקת. אני כותבת את זה בדמעות ומבקשת מכם בכל לשון של בקשה, אם אתם רואים עוד אש סביב הנושא הזה – פשוט אל תשתתפו. אל תגיבו ותנו לנושא לדעוך מעצמו.

המטרה שלי היא לעשות טוב. אני שרה מהלב ומהנשמה. אני פשוט לא יודעת לשקר, לא לעצמי ולא לנשיא ארצות הברית. אני מצטערת בפני כל מי שהרגיש מובך, חוזרת ואומרת שלא היתה לי כל כוונה לפגוע, ואני יודעת שאם התקשורת לא היתה דוגמת את הרגע הזה ומעלה אותו לכותרות הוא היה עובר לכם בגרון הכי חלק ואינטואיטיבי שיש. כי אתם מכירים אותי.

גדלתי על ערכים ועקרונות יפים ויקרים מפז. אני אוהבת אתכם ומעריכה את כל אלפי ההודעות והטלפונים שקיבלתי, בין אם זה ממוסדות דתיים, חילוניים, ארגוני נשים בינלאומיים שמבינים שגוף האישה הוא ברשותה, ואנשים פשוטים כמוני וכמוכם.

בבקשה, בואו נשים את זה מאחורינו. לו יהי.

• מתוך הפייסבוק של יובל דיין