1.
חבר הכנסת גפני אירח ביום ההולדת שלו את יאיר לפיד. חבר הכנסת גפני הזמין לחתונת נכדתו את מרב מיכאלי. חבר הכנסת גפני הזמין לבר־מצווה של נינו את יאיר גולן. חבר הכנסת גפני הזמין לשולעם־זוכער של חימשו את עידן רול.
אתם יכולים להוסיף לרשימה הזאת עוד כהנה וכהנה שמחות במשפחת גפני, ועוד כהנה וכהנה התבטאויות פרו־שמאלניות של ראש המשפחה, סבא משה. ומההיכרות רבת השנים איתו הוא אכן יספק – משום מה – עוד הרבה התבטאויות ומחוות כאלה. אבל אין להן שום משמעות אמיתית.
מיד אסביר למה אין להן משמעות, אבל לפני כן, אני רוצה להתמקד ב”משום מה”. אני באמת לא מבין מה מניע את גפני, זקן השועלים הפוליטיים (שבמהלכיו המבריקים בפוליטיקה, עזר ואף הציל את מחנה הימין), לעשות פתאום מהלכים שעל פניו הם בדיוק, אבל בדיוק, ההפך ממה שהוא צריך לעשות. ועוד בתקופת בחירות גורלית.
הרי יש לו עכשיו זליגה של צעירים חרדים אל סמוטריץ’ ובן גביר. הוא צריך להחזיר אותם הביתה. מדויק יותר: לשמור אותם בבית. מבחינת ההנהגה החרדית, זאת משימה חינוכית לא פחות מפוליטית. היא נוגעת בזהות של אותם צעירים. באורחות חייהם. נוגעת לחינוך ילדיהם שעוד לא נולדו אפילו. אז למה לו עכשיו כל ההתבטאויות האלה? אני באמת לא מבין. אולי זה איזה צורך נפשי? בוודאי לא צורך פוליטי.
2.
וכאן הגענו לנקודה העיקרית: למה אין לכל משחקי החיזור של ראש מפלגת דגל התורה עם קיצוני השמאל יותר מדי משמעות פוליטית? פשוט מאוד. כי לגפני אין, לא היה, ולא יהיה, אלקטורט חרדי לשיתוף פעולה עם השמאל.
בשביל שזה יקרה צריכים לקרות שני דברים: או שהחרדים יעזבו את ליבת האידיאולוגיה שלהם באלפיים השנים האחרונות, או שהשמאל יעשה את זה עם עולם הערכים שלו במאה השנים האחרונות. טוב, מי שקורא את עיתון ‘הארץ’ מבין שחלק גדול בשמאל אכן הולך ונוטש ערכים מרכזיים במשנתם של האבות המייסדים, אבל ממש לא בכיוון שמקרב אותו לחרדים, אלא להפך.
אז מה מניע את גפני? אולי זה מין רצון כזה, שמאפיין גם כמה כותבי טורים ב’יתד נאמן’, להראות שהוא לא נוהה אחר ההמון החרדי הביביסטי. שהוא בכלל איש של הרב שך, מתווה ההשקפה הליטאית בדור האחרון, ומי שהכניס אותו לכנסת לפני שלושים ושלוש שנה.
אז נכון, דעתו התיאורטית של הרב שך בסוגיית החזרת שטחים במטרה למנוע שפיכות דמים ידועה, אבל אין לעמדה הזאת שום רלוונטיות היום. קודם כול כי דווקא בגלל אותו פיקוח נפש, ברור שאין היום שום היתר לוותר על אף שעל (הרב שך, כזכור, התנגד נחרצות עוד להסכמי אוסלו), כך שהנושא הזה בכלל לא על הפרק.
מה כן על הפרק? מה ממש עומד בלב הבחירות הבאות? השאלה שהטרידה, שהסעירה, את הרב שך בכל שנות הנהגתו: האם מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה.
לפני הרבה שנים סיפר לי רובי ריבלין – באותם ימים איש ימין לוחמני שנאבק באקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק – איך במהלך ביקור שלו אצל הרב שך בבני ברק, בשנות התשעים, אמר לו הרב הישיש: “אתם אומרים שוב ושוב שישראל צריכה להיות ‘מדינה יהודית ודמוקרטית’. מה זה ‘מדינה דמוקרטית’ אתם יודעים. אבל יש לכם תשובה לשאלה מה זה אומר ‘מדינה יהודית’?”
3.
אז מרב מיכאלי יכולה לרקוד עד מחר בעזרת הנשים של חתונת גפני (לצלילי ניגון חב”די!). הוא יכול לנאום באלף כנסים של ועידת רואי החשבון או ועידת הסנדלרים הארצית ולהגיד שהחרדים הם לא ימין ולא שמאל. אבל מה לעשות, העובדות מלמדות אחרת:
לאורך השנים היו לרב שך אין־ספור התבטאויות חריפות בגנות שיתוף פעולה עם השמאל. הוא תקף את הרוח הפרוגרסיבית שלהם עשרות שנים לפני שכולם אמרו כל הזמן את המילה “פרוגרסיביים”. זעק על אובדן הדרך, על ההתנתקות מדור האבות. בכה על זה בדמעות.
שאלת זהותה היהודית של המדינה בערה בו הרבה יותר מסוגיית השטחים. גם את ההתנגדות החריפה לאוסלו הוא לא נימק בסיבות ביטחוניות. הוא כמעט ולא נזקק להן. כלומר, גם לו יצויר, תיאורטית, שהסכמי אוסלו לא היו סכנה והפקרות ביטחונית – הרב שך היה מתנגד להם. למה? פשוט מאוד: בגלל שמיוזמות שמקדמת מממשלה שמתנכרת ליהדותה לא יכול לצאת שום דבר טוב. נקודה.
וכך הוא כתב במכתב חריף נגד הסכמי אוסלו (ביחד עם הרב שלמה זלמן אוירבך ועוד שורה של רבנים ואדמו”רים), שפורסם שבוע ימים לפני טקס החתימה של רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן.
שימו לב מה מפריע לו בהסכמי אוסלו: “ומה דווה ליבנו על כך שאנשים שכל מטרתם עקירת הדת – המה המשפיעים על השלטון, ואנשים שאין להם את רגש האחריות הנכון לקיום עם ישראל הם־הם אלה המדברים ובידיהם נתונות ההחלטות בעניינים החמורים. ובפרט שדרכו של השלטון הנוכחי שמרבה כפירה וחילול הדת, אשר היא מה שמסכנת את קיום עם ישראל וגורמת גם להתבוללות ולהתערבבות בגויים ואין לסמוך על החלטותיהם.
“והנה בצער ובכאב לב אי אפשר לכחש את האמת הגלוי – לכל מי שרוצה לראות את האמת – שכל כוונת הממשלה שיהיה מדינה ככל המדינות, ולא חשוב להם אם זה עם ישראל, אלא מדינה חופשית בלי שום קשר עם הדת, ולא עם העבר, ככל הגויים בית ישראל”.
רק בסוף המכתב, בפסקה האחרונה, הוא מזכיר את הנימוק הביטחוני וכותב על מאה מיליון ערבים שהולכים ומתחזקים באזור ומייחלים להשמדתנו.
4.
הרב שך הגדיר את הליכוד כמפלגה של “בעלי האמונה התמימה”. בעוד אנשי השמאל “מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכול”, אנשי הימין “עוברים על הדת רק בתור יחידים, אך בפרהסיה הם מכבדים ונותנים דרך ארץ לדת”.
והרב אברהם רביץ, הדובר המרשים ביותר שהיה לפוליטיקה החרדית מאז ומעולם, הסביר: “בבחירה בין שני המחנות, עלינו לדחות שיקולים אחרים שיכולים להיות נכונים בפני עצמם, ולהעדיף את השיקול של אופיים הכללי של ההמונים המאפיינים את שני המחנות. ככלל, מחנה הימין מתאפיין בתור מחנה מסורתי המכבד את ערכי היהדות המקוריים וקשור אליהם, מחנה אשר אינו שואף להחליף את התרבות היהודית העתיקה בתרבות החדשה, מחנה אשר גם לא היה שותף במאבקים הקשים נגד דתיותם של העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, מחנה של יהודים חמים ובעלי רגש ופשוטים כמונו”.
האם נתניהו דתי יותר באורחות חייו האישיים מלפיד? לא בטוח. בני גנץ, למשל, בוודאי יותר קרוב למסורת באופן אישי. אבל השאלה כאן היא לא אישית. השאלה היא לאן המפלגה, הגוש, רוצה לקחת את מדינת ישראל. וכאן התשובה ברורה מאוד. ואחרי השנה האחרונה – ברורה יותר מאי פעם. לא צריך להיות הרב שך כדי להבין כמה גדולה הסכנה.
5.
ומהשקפת העולם החרדית, במעבר חד לפרופ’ אשר כהן.
בעצם, זה ממש לא מעבר חד. בעקבות הדברים שכתבתי כאן אחרי נפילת בנט על נציגי ימינה שלא התבלבלו ופרשו מהמפלגה, שלח לי פרופ’ אשר כהן את הדברים הבאים. כהן, נזכיר, היה מועמד המפלגה לכנסת שהיה יכול לקבל ג’ובים מפנקים ממתן כהנא, אבל פרש באומץ:
“שלום ידידיה. בעקבות הטור שלך חפרתי 13 חודשים אחורה, למאי 2021. הנה מה שכתבתי לבנט ב־5 במאי 2021, רגע לפני הקמת הממשלה:
שלום נפתלי, להלן כמה מחשבות הנמנעות במודע ובמכוון מלדון במה שעלול לקרות מבחינה מעשית כלשהי, אלא רק מבחינה סמלית ותודעתית. מבחינת הסימבוליקה של השמאל וממשלת השינוי המיועדת.
השמאל במתכונתו הנוכחית רדיקלי הרבה יותר מבעבר. אומנם רובו הגדול ציוני, אולם מדובר ברוב דומם המעדיף לשתוק מול הקצה הרדיקלי הרועש והרועם. הרדיקלים לא יתאפקו וילוו את יציאתו של נתניהו מבלפור במחולות, בתופים ובמצלתיים. הסמליות הזאת תעורר הרבה שדים במחנה הלאומי, בעיקר בקרב הליכודניקים, ותיחרט היטב בזיכרון. והסמליות הזאת, מגובה בתמונות ובסרטים ברשתות החברתיות, תהיה רשומה עוד שנים רבות על שם מי שגרם לה…
מיד לאחר מכן תתחיל להתמלא רשימת המהלכים הסמליים של השמאל הרדיקלי. והפוטנציאל של מהלכים אלה עצום, דווקא בגלל הצורך לחפות ולהצדיק את הישיבה בממשלה בראשות אנשי ימין:
גלעד קריב יגיע בכל ראש חודש עם ספר התורה לכותל; אבתיסאם מראענה תזיל דמעה על ה’טבח’ בטנטורה ותזכיר את חשיבות הנכבה; מרב מיכאלי תתקע איזה קשקוש מגדרי אנטי־משפחתי; ניצן הורוביץ ינוע בין שלילת טיפולי המרה, נישואי להט”בים ובית הדין בהאג; יאיר גולן יזהה תהליכים; וכל זה תוך הישענות על מנסור עבאס.
גם אם כל אלה לא יהפכו למדיניות מעשית כלשהי, זו תהיה הצטברות תודעתית סמלית שתזכה להעצמת יתר, הן משמאל והן מימין. והאווירה הזאת תהיה רשומה על שם מי שייתפס בציבור כמי שהביא את כל זה, עבור הקמת ממשלה בראשותו”.
6.
וואו. עד כאן מילה במילה הודעת הווטסאפ הזאת, מלפני שנה וקצת. הודעה אחת ארוכה שפשוט חזתה הכול, שלב אחרי שלב. לעומק. פרופסור עדיף מנביא.
שאלתי השבוע את פרופ’ כהן מה בנט ענה לו. בכל זאת מדובר במועמד מטעמו לכנסת, מומחה למדעי המדינה, שמזהיר אותו מחטיפת ראשות הממשלה בצורה לא הגונה, שאומר לו מה המשמעות הערכית של המעשה הפסול ולאן זה יוביל. כהן כתב לי: “לא ענה”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’