לפני כשנתיים יצאו בני משפחתו של ג’מיל אלקרם, תושבי היישוב הבדואי חורה, לבלות באגם סמוך לחוף זיקים ליד אשקלון. ילדיו ובת משפחה נוספת, נכנסו למים ומשם השתנו חייהם.
שני ילדיו של אלקרם החלו לטבוע יחד עם בת משפחה נוספת. מיכאל בן זיקרי ז”ל, ששהה בחוף וראה אותם טובעים, רץ למים, הציל את חייהם ממות – אך טבע ושילם בחייו.
מאז הם מרגישים שהפכו למשפחה. בכל זמן שבני משפחת אלקרם נמצאים בקרבת בית העלמין הישן באשקלון, הם נכנסים ופוקדים את קברו.
השנה, שנתיים אחרי שהציל את חייהם וטבע, עלו ילדי משפחת אלקרם ופקדו את קברו של מיכאל ז”ל. לאחר מכן הלכו לבקר את בני משפחתו.
בשיחה עם ג’מיל אלקרם, אב המשפחה, הוא מספר לחרדים 10 על החיבור עם משפחת בן זיקרי, מאז הטרגדיה: “אני בקשר טוב עם המשפחה, אני מתקשר אליהם מדי פעם. מבקר את המשפחה כשאני נמצא בקרבת מקום, הם הזמינו אותי לחתונה של הבת שלהם שתתקיים עוד מעט. אני בקשר טוב עם הסבא שמתגורר באשקלון, נוסעים לבית הסבא, יחד עם אשתי והילדים”.
תחזור איתי שנתיים אחורה לאגם זיקים.
“אני ואישתי ישבנו על החוף, הילדים נכנסו לשחות במים. פתאום הם טבעו. לפני שאני ראיתי, כבר קפץ בן אדם למים, התברר שזה היה מיכאל. הוא הצליח להוציא את הילד הראשון, את בת אחי הוציא שנייה, והילדה הקטנה נשארה למטה, לא ראינו אותה. מיכאל אמר לי שנגמר לו האוויר, פתאום הוא ראה אותה ושוב נכנס פנימה לתוך השיחים, בתוך העומק, והוציא לי את הילדה – לקחתי ממנו אותה.
“ראיתי שהוא שוחה לכיוון היציאה מהאגם, ומאז לא ראיתי אותו. לא ראיתי אותו איפה ששמנו את הילדים, בעמדת העזרה ראשונה. אמרתי להם שיש עוד אדם בתוך המים, אחרי זמן קצר שאנחנו בבית החולים, התברר לי שהוא טבע למוות.
“כשאני מגיע כל פעם לבית קברות, בעיקר ביום השנה, אני עם דמעות בעיניים. הילדים יושבים שם, מנקים את הקבר, הרגשה קשה. אני אומר להם: אפילו שאני לא אהיה ואתם תהיו גדולים, אתם צריכים להגיע לקבר של מיכאל. לא משנה מה. הסיבה – שהוא הציל אותם, הם בחיים בזכותו, אנחנו צריכים להכיר לו מעט הכרת הטוב.
“לפעמים הילדים שואלים למה זה ככה, מה הסיבה שמיכאל מת? כשאני הולך בכל פעם לחוף זיקים אני נכנס כמה דקות לקבר של מיכאל ומתפלל. אני מגיע עם הילדים, הם כבר יודעים איפה נמצא הקבר.
צילום: באדיבות המצלם
“כשאנחנו נמצאים ליד קברו, הילדה הקטנה שמיכאל הציל שואלת: למה אנחנו הולכים לקבר. הסברתי להם שהוא זה שהציל את החיים שלהם. בכניסה לבית הקברות באשקלון היא כבר הולכת לבד, היא יודעת את המיקום המדויק של הקבר. היא רצה לפנינו – ואומרת ‘זה פה’.
לדבריו, דמותו של מיכאל ז”ל נוכחת אצלם בחיי היום-יום. “כשאני רואה את הילדים בריאים ושלמים, אני חושב על מיכאל, שהציל אותם. אני לא אשכח אותו בחיים. בזכותו הם היום בחיים. אני לא הצלחתי להיכנס ראשון למים, הוא הגיע ראשון והציל אותם. על המצווה הזאת אני מתפלל תמיד שהוא יהיה בגן עדן.
“כשאני רואה את הילדים משחקים – אני רואה את מיכאל ישר, כל שנייה. אני רואה אותם צוחקים, אני אומר: אלוקים, תודה ששלחת את מיכאל, שלצערי שילם בחייו”.