קשה לי לכתוב על הנושא הרגיש, אבל אולי דווקא בגלל זה אני חייב לכתוב

1.

אל תנסו לזהות על מי בדיוק אני כותב כאן. אני בעצמי לא יודע על מי בדיוק אני כותב כאן. וזה מה שגורם לי לכתוב. זה מה שמכריח אותי לכתוב.

בתקופה האחרונה זה קרה לי שוב ושוב. אמרו לי: “שמעת על ההוא, מהמשפחה הנפלאה הזאת, שהתאבד? נורא. נורא. בלתי נתפס שדווקא להם זה קרה”, ואני באמת ובתמים לא ידעתי על איזה מקרה מזעזע מדברים. על הסיפור של השבוע, של לפני שבועיים, או של לפני חודש? ואז התברר, למרבה הזוועה, שאף אחת מהתשובות אינה נכונה. הם מדברים איתי על המקרה של היום בבוקר.

כל כך הרבה גברים, נשים, חיילים ובני נוער שלחו בתקופה האחרונה יד בנפשם. מדויק יותר: הרגו את עצמם.

המקלדת שלי כמעט ממשיכה אוטומטית את המשפט הבא: “תראו, אני כמובן לא שופט אף אחד…” אבל לא. לא אכתוב את המשפט הזה. אסור לכתוב אותו. כי מה נהיה פה? מרוב שאנחנו לא שופטים אף אחד, אנחנו לא שופטים בכלל. כלומר, אנחנו כבר לא מבחינים בין טוב לרע, בין מותר לאסור באיסור חמור, בין חיים למוות. אנחנו מכילים הכול. מעניקים חיבוק והבנה, בלי שמץ הסתייגות.

ויותר מזה: אנחנו כותבים הספדים רגישים ומרגשים בפייסבוק על המתאבד וכמה היה מוצלח ומדהים, ומיוחד כזה, אז מי אנחנו שנשפוט. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר לא היה יכול לשאת עוד את החיים.

2.

קשה לי לכתוב על הנושא הכל כך רגיש הזה. קודם כול, כי מה אני מבין בנפש האדם ובתחלואיה? אולי גם אכתוב טור על טיפול במחלות גוף? הדבר השני שעוצר אותי מלכתוב, ממש תוקע לי כל מילה, הוא המחשבה על המשפחות. הן כבר איבדו את היקר להן מכול, בנסיבות כל כך נוראיות, אז מדוע לא יזכו לפחות למעט נחמה, קצת כבוד, עם ההספדים המרגשים שכל החברים והמכרים כותבים על הבן או הבת שלהן?

אבל שוב: זה מה שגורם לי לכתוב. זה מה שמכריח אותי לכתוב. הלב עם המשפחות ועם מה שהן עוברות, אבל הראש – עם המשפחות הבאות בתור, חלילה. שרק לא יעברו את זה. ואפשר לצמצם מאוד את התופעה. אפשר להציל חיים.

הרי כל הגורמים המקצועיים שעוסקים בתחום מאוחדים בדעה שעיסוק בהתאבדויות מביא התאבדויות נוספות. עד לפני כמה שנים אפילו התקשורת, הידועה בחוסר האחריות שלה ובכך שתעשה הכול כדי להביא סיפור מעורר סנסציה ורייטינג, נמנעה מלעסוק בהתאבדויות, מתוך אחריות לא לגרום לעוד מקרים כאלה. עד היום כשחייל שולח יד בנפשו, הנושא לא מסוקר. גם בחברה האזרחית, לא רק הצבאית, התאבדויות אינן מסוקרות בתקשורת כמעט בכלל.

ההמלצה המקצועית של המועצה הלאומית למניעת אובדנות היא למעט בסיקור ובחשיפה של התאבדויות, בפרט של אנשים מוכרים. לא לפרסם תמונה של המת, לא להכביר בפרטים, ולהתייעץ עם אנשי מקצוע לפני עיסוק תקשורתי בנושא.

אבל בתקשורת החדשה, ברשתות? שם אין עורך, אין אנשי מקצוע ואין כלום.

3.

ליבי עם הכאב וההלם לא רק של המשפחות, אלא גם של אותם כותבים ברשת. הם איבדו ברגע אחד חבר או חברה יקרים. הם חשים מן הסתם ייסורי מצפון על כך שיכלו למנוע את המעשה. אולי עוד שיחה אחת, עוד עידוד אחד, עוד חיבוק אחד, היו משנים את סוף הסיפור. ואז הם כנראה אומרים לעצמם, אם לא בחייו, לפחות עכשיו במותו, ניתן לו את החיבוק החסר. נעשה תיקון.

אבל אם הם יחשבו עוד רגע אחד, הם יבינו שלא לחבר שלהם הם כותבים, אלא למתמודד הבא שברגעים אלה אולי עוברת בו המחשבה: כדאי לי לעשות את הצעד הנורא? הרי זה אסור. הרי זאת בושה. איך יסתכלו עליי אחרי מותי? מה יגידו?

נכון, לא בכל מצב נפשי אדם בכלל מסוגל לקיים את הדיון הזה עם עצמו. הרי זאת מחלה קשה. תהומות שלא נבין לעולם. אבל יש גם את מי שנמצא על הרצף. ואז הוא קורא את הפוסט על ההוא או ההיא שעשו את מה שעשו. ורואה את הלייקים. את הלבבות האדומים. את הטוקבקים הכואבים. ומבין שזה בסדר. החברה תבין אותו. תחבק אותו. אפילו תהפוך אותו למישהו רגיש, מעל לממוצע, ש”פשוט לא היה יכול לשאת עוד את סבל העולם הזה”.

4.

אני באמת לא יודע ולא מתיימר לתת סימנים בסוגי המתמודדים, אבל הדעת נותנת שאם כל כך צריך להיזהר במי שסובל מדיכאון לסוגיו, אז מה עם מישהו שגם כועס על הוריו, או על חבריו, או על מפקדיו, או על הבוס שלו, או על אגף השיקום של משרד הביטחון, ורוצה לזעזע אותם? הוא ממש פצצה מתקתקת. והוא קורא אתכם עכשיו ומבין מה אתם הולכים לכתוב אחרי מותו. הוא רואה איך יזכה לתמיכה שמבחינתו אין לו שום דרך להשיג אם יבחר בחיים. במותו יצווה לנו את ייסורי המצפון.

ומה עם צעירים מבולבלים שהחיים שלהם לא משהו, והם מחפשים את הדרך להטביע איזשהו חותם? לא לחיות סתם את החיים, אלא לתת משמעות לקיום שלהם.

זה מה שבעצם כולנו רוצים, אבל הם עם נטיות אובדניות, אפילו קלות, והמחשבה הזאת עולה ויורדת מעת לעת, והנה פתאום הם רואים שזאת אולי הדרך הכי קלה – קשה לכתוב את זה, אבל ככה זה נראה להם – להיות מונצח לעד כמישהו מיוחד?

5.

מצאתי את עצמי בחודשים האחרונים ממש מנסה למחוק פוסטים. פניתי באופן פרטי לאנשים שאני בקושי מכיר, אבל נחשפתי ברשת לטקסטים מרגשים ואמפתיים במיוחד שהם כתבו. האמת? עשיתי את זה קצת בחשש. פחדתי שהכותב יזעם על חוסר הרגישות שלי. הוא איבד לפני רגע חבר יקר, הוא כותב את נשמתו, המון אנשים עושים נותנים לו תמיכה, ואני בא עם איזו ביקורת?

אבל הופתעתי. ברוב המקרים התשובה הייתה: וואלה. לא חשבתי על הנקודה הזאת. טוב, אמחק.

אז עם כל הכאב וההלם, והרצון לפרוק, ולשתף, תחשבו שנייה רגע לפני שאתם סופדים. במשך דורות הנוהג ביהדות היה שמתאבדים נקברים מחוץ לגדר. בשנים האחרונות פוסקים כשיטה המקילה שסוברת שאפשר איכשהו לקבור אותו בבית הקברות.

אבל גם אם קוברים מתאבדים בתוך בית הקברות, בואו ננהג באחריות ונשאיר אותם, עם כל הכאב, מחוץ לפיד של הפייסבוק.

6.

ולסיום, הנה מישהי שדווקא כן עוסקת בנושא. ורד מזומן־אביעד היא מנהלת קואליציית הארגונים הדתיים לקידום בריאות הנפש, וזה מה שהיא כתבה בעקבות הגל האחרון: “אני קוראת את הדברים היפים שכותבים בפיד על אדם יקר שנטל את נפשו בכפו – ומתה מפחד. אני מתה מפחד שיש איזו לגיטימציה שאנו נותנים למעשה.

“אני קוראת טקסטים כל כך יפים ומכילים, אבל חסר לי בפיד משהו אחד שחשוב לומר אותו. אני מתה מפחד שצעירים יקראו את הדברים וירגישו שהסבל מצדיק או מתיר את המעשה. ואני, למודת סבל אני. ועברתי דבר או שניים. ולפעמים עברה לי המחשבה הזו של טוב לי מותי מחיי. אבל הידיעה שזה מעשה שלא עושים, הידיעה שהייתה לי שיקברו אותי חלילה מחוץ לגדר, המחשבה על הבושה הגדולה, מעבר למחשבה הכי פשוטה על צער המשפחה.

“וחשוב לי להניח פה את המילים האלה. הדברים ידועים ופשוטים, ועדיין: להתאבד זה מעשה קשה שאין ממנו חזרה. והמצוקה גדולה ודאי. והסבל רב. יודעת. אבל אסור לאדם להרוג את עצמו. מכל היבט וזווית.

“לאחרונה אני בקשר עם משפחות שמת להן הילד על ידי עצמו. ואין נחמה. אין. אם אתם בתהום, נושיט לכם יד, נרד אליכם בחבלים, נשהה אתכם בצער שלכם, ננסה ביחד לטפס איתכם החוצה. בטוח נחליק פעם או שתיים, אבל נעשה את זה ביחד. אל תרימו ידיים, יקרים. אתם אף פעם לא לבד”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’