הריקוד התימני של הח”כים האשכנזים: החרדים ונתניהו – כבר לא?

1.

צעד קדימה, שניים אחורה. זה בערך מה שקורה ליהדות התורה כאשר ראשיה משחררים התבטאויות על ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו.

לפני מספר שבועות היה זה ח”כ משה גפני שאמר ל’ישראל היום’: “האופוזיציה גם צריכה לעשות חשבון נפש מי הכי ראוי ומי יש לו הכי הרבה סיכוי להרכיב ממשלה במיידי ללא צורך בהליכה לבחירות”.

אמר, ‘קיבל על הראש’, ומיהר לצנן. “מה שהתפרסם בשמי כביכול שאנחנו לא תומכים בנתניהו לראשות הממשלה אינו נכון”, הפיצה לשכתו.

ח”כ אורי מקלב לא נשאר חייב (הוא לא ישאיר את הזירה למתחרה). בראיון ל’קול ברמה’ אמר: “ומה אם נתניהו לא ישיג 61? האפשרות הזאת של נתניהו לא תחזור על עצמה. נעשה מקסימום חיבורים, נגלה גמישות יתר כדי להקים קואליציה גם אם לא במסגרת הנוכחית. זה יצריך מאיתנו חשיבה אחרת”.

כשניסיתי לברר האם הוא התכוון למה שאנחנו מבינים שהתכוון, נתקלתי בחומת שתיקה.

ריקוד תימני ממש.

2.

התעלומה הזו מעסיקה פרשנים בכלי התקשורת ופוליטיקאים: האם החרדים עדיין בכיס של נתניהו או שתם עידן?

אז ככה. כשנתניהו הפציע לקראת בחירות 96′, היו רבנים שיצאו נגדו, תוך שהם מזכירים פרטים לא מחמיאים מעברו הרוחני. אלא שאז החב”דניקים השיקו קמפיין ענק ‘נתניהו – זה טוב ליהודים’, שהצניח אותו על כס ראש הממשלה. חיים יענקל ליבוביץ ויוסל גוטניק היו השמות שעמדו מאחורי הקמפיין, כשאיש אמונם בליכוד והמבצע מטעם המפלגה היה גלעד ארדן (המתלבט כיום האם לשוב לפריימריז בליכוד או להישאר כשגריר על גדת האיסט ריבר).

מבחינת חב”ד, הקשר לא ניתק מעולם. הם ממשיכים לאהוב את מי שהרבי זצ”ל הקדיש לו, עוד בהיותו צעיר,  זמן ארוך מהרגיל. תיעוד הוידאו “אתה תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם” מלווה אותם, למרות שההצלחה איכשהו נבלמה בארבעה סבבי בחירות האחרונים.

יש חב”דניקים שיסבירו, שנתניהו לא ממש ציית בשנים האחרונות להוראות של הרב’ה. אחרים יגידו לכם, זו נפילה לצורך העלייה הגדולה שתבוא. חכו תראו. אבל הברכה לא תשוב ריקם.

כך או כך, נסו להסתובב בחוצות קראון הייטס או כפר חב”ד (שני מעוזי חב”ד מובהקים) כפרשן פוליטי ותרשמו לעצמכם כמה אנשים עצרו לשאול אתכם: ‘מתי ביבי חוזר’. אני ניסיתי את זה. התוצאות היו מרשימות.

כל אמירה או רמז נגד נתניהו, תבריח את הקהל הזה מהצבעה ל’יהדות התורה’.

תגידו, “החב”דניקים כבר מזמן רועים בשדות זרים ובן גבירים”, “רק מיעוט מהם מצביע לנו”? ובכן, כמה אלפים מחסידי חב”ד מצביעים ג’, אבל כך או כך: תודו תחילה שאתם בוחרים לוותר על קולותיהם. נקודה. שכן, גם ככה הם כועסים על אמירות מצד שמאל של גפני, ומאיר פרוש נאלץ ‘לנקות’ אחריו בערבי בחירות.

3.

בשנת 2003 זרק אריק שרון את נתניהו אל משרדי האוצר. נתניהו עבד רציונלית, חבט במשפחות ברוכות הילדים, היכה בכיס החרדי – והחרדים כמעט נשבעו אז שלעולם לא יתמכו בו.

ה’לעולם’ הזה החזיק רק עד שנת 2009, עת הצטרפו בחדווה לממשלה שהקים, משליכים לאחור את ציפי לבני, שעמדה אז בראש ‘קדימה’. הם אהבו את נתניהו, שהצטלם בחגיגיות עם אלי ישי בכל שמחותיו האישיות, והגיע אל בית מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, שטפח על שכמו בידידות.

ידידות, עד 2013. אז הרכיב את ממשלת האחים לפיד-בנט. שלא באשמתו, יצטדק להגנתו. זו הייתה האופציה היחידה להרכיב ממשלה, אחרי שהצמד הציב בפניו אולטימטום: שנינו, או אף אחד מאיתנו.

מי לא זוכר את השנתיים הללו, בהן קודם חוק הגיוס של לפיד, ושי פירון שישב במשרד החינוך נגס בבשר החי של ההשקפה החרדית.

ב-2015, עת הרכיב נתניהו מחדש את ממשלתו, היה צריך לעבוד קשה כדי להשליך את הגזירות הללו אל פח האשפה ההיסטורי, כמו גם כדי לשכנע את עמיתיו החרדים שהוא מצטער, אפילו מאד, תוך הבטחה, כמעט שבועה, שזה לא יקרה שוב.

האם הם מאמינים לו? אם כן, הם בין היחידים בפוליטיקה שעדיין מאמינים למילה היוצאת מפיו.

4.

היחסים בין החרדים לנתניהו בקואליציה הרביעית שלו היו מעולים, הגם שהיו גם רגעי שבר, בעיקר סביב משבר הקורונה.

זוכרים איך פרש יענקל ליצמן מהממשלה ערב הסגר השני, כשהרחוב החרדי בער מזעם? זוכרים את התחושה לפיה מישהו מתנכל לערים החרדיות ומסמן אותן באדום? זוכרים את שושן פורים, עת צעדו רגלית ירושלמים יחד עם נשותיהם וטפם רק כי מישהו עצר את התנועה ברחובות? נתניהו היה זה שעמד אז בראש הממשלה.

הייתה היתקלות גם כאשר הגר”ח קניבסקי זצ”ל קרא לפתוח תלמודי תורה וישיבות, למרות הסגר. “אני קורא לציבור החרדי לא לעשות את זה. אני קורא למנהיגי הציבור החרדי לא לעשות זאת”, אמר אז נתניהו בראיון לחדשות 12 – וגרר זעם. אבל נתניהו היה שבוי מול הסקרים שהזניקו את ‘ימינה’, ובידי התקשורת שהצליפה בו ללא רחמים על שהוא מעלים עין ממערכת החינוך החרדית, שהמשיכה לפעול בחלקה למרות גזירות הקורונה.

בחדרי חדרים הבהירו לי כבר אז נציגים חרדיים שהם ונתניהו, כבר לא לגמרי ולא ממש. כעת, הם פשוט יוצאים מהחדר, ומגלים קצת יותר אומץ. עם צעד קדימה, שבעוד שעה שעתיים, יחזרו בהם ממנו עם שני צעדים אחורה.

5.

גם ככה, מצבה של יהדות התורה לא פורח לקראת הבחירות.

ל’דגל’ כבר אין את ‘ר’ חיים’ שיסחוף את הציבור להצביע ג’. יש ברוך ה’ הנהגה, אבל את הסחף שיצרו קריאותיו כבר אין. באגו”י מתקוטטים זו תקופה ארוכה שני פלגים –  פלג איכלר-פרוש ופלג ליצמן-טסלר. היה הסכם שלום שנסגר בעל-פה בחג הפסח האחרון, אבל עדיין המתיחות באוויר.

מי שחשב  שפרישת ליצמן תחזיר את הצבע ללחיים של המפלגה, הרי שהצנחת המועמד החדש יצחק גולדקנוף לא ממש בישרה טובות, על רקע קולות הגננות העשוקות. לא קל יהיה ליח”צנים (המעולים) שנשכרו על ידו כדי לנקות את הרפש שדבק בו, גם אם כל הטענות היו טענות סרק.

עכשיו, לך תגרור את ההמונים אל הקלפי.

תמיד יש את הבייס שמציית לגדולי ישראל, שיילך אחרי הוראותיהם לכל מדבר אופוזיציוני, כמו דשא קואליציוני  – גם בראשות יאיר לפיד.  אלא שצריך גם את השוליים, שהופכות לרחבות יותר ויותר עם חלוף השנים.

הנוער הנושר, כמו גם צעירים רבים, מעריצים את בן גביר. בעוד גפני ופליטות הפה השמאלניות שלו לא ממש מועיל, הרי שאצל בן גביר האופציה היחידה היא נתניהו, משום שלכל ברור שאף מועמד אחר לא יסגור איתו קואליציה. וכך, דיבורים נגד נתניהו פוצעים את לב ‘הימניים השרופים’ שבקהל החרדי.

מדוע, בעצם, חברי הכנסת של ‘דגל’ יורים לעצמם ברגליים? הרי החשש מפני התחזקותו של איתמר בן גביר מדיר שינה מעיניהם גם ככה.

אז זהו, שבשיחות עמם הם טוענים ובעקשנות: “יש גם הרבה מאד חרדים שנמאס להם מביבי, מהמשיכה שלו בתפקיד, מזה שהוא לא פורש למרות שהבחירות הופכות סדרתיות והתקוות שהוא מפיח בעם ‘יש לי 61’ מתבררות סיבוב אחר סיבוב כאשלייה”.

עבור כל אלה, הם זורקים משפטים: ‘נראה, נחשוב, נחשב מסלול מחדש’, בעוד שעבור מעריצי נתניהו מבין המצביעים הם עושים שני צעדים אחורה.

6.

ש”ס, אגב, עומדת מהצד ונושכת שפתיים.

דרעי ממש לא יכולה להרשות לעצמו את התענוג של חופש הביטוי על ביבי. נכון שגם לש”ס יש בייס קנאי שיציית לחכם שלום ככל אשר שיורה, אבל לא מעט מנדטים כרוכים באהבה לנתניהו, כך שדרעי לא יכול להרשות לעצמו לזגזג.

גם אם דרעי אישית לא ממש מזוהה עם ערכי ימין, בעודו מנסה נואשות לגרד משולי גלימתו את החשדות על תמיכתו באוסלו, לא חסר לו שיעלהו חשד שהוא קורץ  שמאלה.

לכן, גם בקמפיין הבחירות הבא ייאלץ אריה לחבק חזק את נתניהו, בעוד גפני ומקלב יכולים להרשות לעצמם, אולי, את התענוג של חופש הביטוי.

ומה בפועל יקרה?

יתכן שמדובר בדיון היפוטטי. יכול להיות, שהפעם נתניהו ישיג את 61 המנדטים המיוחלים. ומה אם לא? ימים יגידו. גדולי ישראל יכריעו, ושום דבר לא מובטח.

לכן, מי שאוהדים את נתניהו מקרב הציבור הליטאי, חוששים להצביע ג’ בגלל האמירות של גפני ומקלב (שחזרו בהם, אבל אמרו). בקרב מצביעי אגו”י, יהיו אוהדי נתניהו שיחששו להצביע למפלגה משום שאייכלר ופרוש נחשדו בשיתוף פעולה עם ממשלת השינוי.

מה שאומר: בן גביר, מימינכם, יהדות התורה. שימו לב ותתעשתו, בטרם יהיה מאוחר מדי.