אחיי, גיבורי האופל: זה הזמן לחלק אותות הצטיינות לגיבורי המערכה

1.

רק בשעת לילה מאוחרת, בדרך חזור מהאולפן החגיגי של ערוץ 14, חשבתי לעצמי שהיום הכל כך שמח הזה, הוא בעצם גם יום כל כך עצוב. הרי הסיוט הפוליטי הכי גדול של כל השנים האחרונות היה שיאיר לפיד יהפוך לראש ממשלה. זה הרבה יותר מסיוט פוליטי. זה סיוט תרבותי. זה סיוט ערכי.

והנה זה קורה. לפיד הולך להיות ראש הממשלה.

ובכל זאת אפילו העובדה הזאת לא מצליחה להעיב על השמחה הגדולה. קודם כול כי כולנו יודעים, או מקווים, שזאת הולכת להיות קדנציה קצרה מאוד. קצרה אפילו מהקדנציה של קודמו בתפקיד. ודבר שני, אחרי בנט, אפילו לפיד כבר נראה אופציה סבירה.

רגע, לא להתבלבל: אם בנט היה שקרן, לפיד הוא השקר עצמו. כבר שנים שהאיש הכי נחמד במערכת הפוליטית הוא בעצם האיש הכי מסית בתוכה. כך זה היה גם בעיתונות. כותב הטורים הרגיש, מגיש תוכניות האירוח המאמי, הוא הישראליות, הוא הקונצנזוס, וכל היתר – ביצהר, באיתמר, בפריפריה, בבני ברק – הם שוליים. ויש גם את האלה מגוש קטיף שאותם, כזכור, גרשנו מהבית רק כדי ללמד אותם לקח.

ראיתם את הופעתו הקצרה והמרשימה במסיבת העיתונאים עם בנט השבוע? איזה יופי הוא דיבר, אה?

“מה שקרה בימים האחרונים, מה שקורה כאן הערב, הוא הוכחה נוספת לזה שהמערכת הישראלית צריכה שינוי עמוק ותיקון גדול. לפני שנה התחלנו יחד את התיקון הזה, אנחנו ממשיכים בו עכשיו, וממשיכים יחד. מה שאנחנו צריכים לעשות גם היום זה לחזור לרעיון של אחדות ישראלית. להזכיר לעצמנו שאנחנו אוהבים אחד את השני, אוהבים את המדינה שלנו, ורק ביחד ננצח”.

כמה מקסים, נכון? נראה לי שאפילו אשתי לא יכולה לדחוס כל כך הרבה מסרים חיוביים בשלושים שניות: “אוהבים אחד את השני”, “אוהבים את המדינה שלנו”, “רק ביחד ננצח”, “שינוי עמוק”, “תיקון גדול”, “ממשיכים יחד” ומעל הכול “לחזור לרעיון של אחדות ישראלית”.

מי לא מתרגש מדיבורים כאלה? מחשבות טובות, דיבורים טובים.

2.

ואז, באמצע כל היופי הזה, הגיע פתאום המשפט הבא: “לא לתת לכוחות האופל לפרק אותנו מבפנים”.

כששמעתי את זה בפעם הראשונה, הלכתי אל ההקלטה לבדוק שהבנתי נכון. שהמשפט הזה לא מתחבר למה שלפיד אמר קודם לכן על המאבק בחמאס, בחיזבאללה או באיראן. אבל לא. הבנתי נכון. נחרדתי נכון.

המשפט הזה לא מדבר עליהם אלא עליי. עליכם. עלינו. על רוב העם היהודי במדינת ישראל: מצביעי הליכוד, מצביעי הציונות הדתית, מצביעי ש”ס ומצביעי יהדות התורה. אה, וגם מצביעי ימינה שעבדו עליהם. כל אלה – מיליוני ישראלים טובים שמתנגדים נחרצות לממשלה – הם לא פחות מ”כוחות אופל”.

כן, זה מה שהיה ללפיד לומר בנאומו הראשון לאומה ערב כניסתו לתפקיד ראש ממשלת ישראל. מאיפה הוא הביא את הדימוי הזה בכלל? מי מדבר ככה? אני, על עמונים ומואבים דור עשירי לא מדבר ככה.

עכשיו, מה הקטע הכי מפחיד? שלפיד משוכנע שהוא באמת מדבר אחדות.

בדיוק כמו הגברת האכפתית ההיא שצולמה במוצאי שבת בהפגנת התמיכה הקטנה בממשלה אומרת בחיוך מקסים: “אנחנו לא רוצים ממשלה שחורה של דתיים, וגזענים ופשיסטים וביביסטים”, כשמאחוריה צועקים המפגינים בקצב: “ממשלת אחדות! ממשלת אחדות!”. היא לא רואה שום דבר בעייתי בתפיסת העולם שלה. כי מבחינתה היא הצודקת, היא הנכונה, וכל היתר הם “ממשלה שחורה”.

וכמוה, כאמור, ראש הממשלה החדש והלא־מודע שלנו. האיש שבקרוב נשמע עוד כל כך הרבה נאומים כאלה ממנו. הוא אפילו לא מבין מה לא בסדר. זה בא לו מהלב. הוא באמת מרגיש ככה. הוא היפה, הוא הנכון, הוא הנורמלי, הוא הישראלי. ומי שמתנגד לדרך שהוא חושב שטובה למדינת ישראל, אינו אלא “כוחות אופל”.

רק דמיינו מה היה קורה אם נתניהו או דרעי או סמוטריץ’ היו מעיזים לרמוז שהצד השני הוא “כוחות האופל”. ימי שידורים מיוחדים באולפנים היו מוקדשים לכך.

שמענו הרבה ביטויי שנאה לאחר, מכל הכיוונים, אבל כזה דבר? למה להעליב ככה? אני באמת לא מצליח לחשוב על מישהו בציבוריות הישראלית שמפיץ שנאה בסדר גודל כזה. ליברמן אתם אומרים? נכון.

אבל יש הבדל: הוא לפחות לא מדבר על אחדות רגע לפני שהוא קורא לזרוק את החרדים במריצה למזבלה. זאת גם דרגה. לפיד הוא מקסים־רגיש כזה. איך אמר בנט? “מענטש”.

3.

אבל למה להרוס מסיבות. עוד יהיה לנו הרבה זמן לדבר על לפיד. בשעת ניצחון מרגשת זו בואו נחלק אותות הצטיינות לכמה מגיבורי המערכה. וזו הייתה חתיכת מערכה: גם שיקרו לנו, גם החרימו אותנו, גם חברו לגדולי אויבינו, גם דרסו אותנו, גם סתמו לנו את הפה, גם אמרו שאנחנו מפיצי־שנאה ושורפי־אסמים וגם קבעו שאין לנו בכלל דעה כי אנחנו כת ביביסטית שמוחה נשטף על ידי מכונת הרעל.

וכל זה, בלי להיכנס עכשיו לכל מה שקרה השנה במליאת הכנסת, בוועדות, במשרדי הממשלה השונים, בתקציבים כמובן. אני מדבר עכשיו רק על היחס אלינו, מאות אלפי אזרחים שהתנגדו בכל תוקף לממשלת ה”אחדות”.

וואו, זה היה קשה. אבל היו כמה אנשים שהקלו עלינו את ההתמודדות. נקודות אור בתוך התקופה הקשה שעברה על כולנו, אנשי כוחות האופל.

4.

נתחיל בנאמנים לדרך. במשך תקופה ארוכה התקשורת ניסתה להתעלם מההתפרקות של ימינה, מהעובדה שיש פה ראש ממשלה בלי מפלגה. רק תדמיינו חברה מסחרית שעובדיה היו פורשים כך: אלון דוידי, מספר 3 (!), פרש ראשון. הוא ידע שבעירו שדרות השקר הזה לא יעבור לרגע.

מספר 5, עמיחי שיקלי, הודיע באומץ שהוא לא חלק מהקומבינה הזו (בניגוד לדוידי הוא אף נשאר בכנסת, כדי להילחם משם עבור מי ששלח אותו לשם).

למספר 8, עידית סילמן, זה לקח לצערנו יותר זמן, אבל היא עברה לצד הנכון על־מלא, ובעצם בזכותה נפלה הממשלה.

מספר 6, ניר אורבך, הודיע בשבוע שעבר שזה נגמר. זאת אומרת, כנראה. אולי. לא סופי. נראה. הוא יחקק בתולדות דברי הימים כמי שהתלבט ובעצם לא הלך עד הסוף.

מספר 10, שי מימון, עזב מיידית בזעם גדול. מספר 11, יום טוב כלפון, הודח באכזריות חסרת תקדים בפוליטיקה, כנראה כי בנט וכהנא אבחנו אצלו מצפון שמתעורר.

מספר 13, רוני ססובר, ומספר 15, פרופ’ אשר כהן, נטשו שניהם בכעס ובאומץ רב. גם מספר 17, יוסף שפייזר, הודיע רשמית שאין לו חלק ונחלה עם מה שימינה מעוללת.

כל אחד מהם היה יכול לקבל ג’וב מפנק, אפילו להיות ח”כ נורווגי, אולי להיות יושב ראש יד ושם (כמו דני דיין מתקווה חדשה) או יושב ראש מרכז הרצל (כמו בן זוגה של תמר זנדברג) או לקבל תפקיד נחמד בקק”ל (כמו גיסתו של יאיר לפיד). במקום זה הם הזכירו לבנט בוקר וערב את האמת.

שווה לחפש בגוגל את המכתב “ידנו לא הייתה במעל” שכתבו אשר כהן, רוני ססובר ושי מימון. הם כותבים על הנזק החינוכי, היהודי, הערכי והביטחוני, מביעים צער על שהיו שותפים לכך והביאו קולות ובעצם הונו את הבוחרים, וחותמים כך: “חברי הרשימה ההולכים אחרי בנט, נטולי מצפן, בכיוון האידיאולוגי ההפוך, עשו מעשה שלא ייעשה, מעשה שייזכר כאחת ההונאות הגדולות ביותר בפוליטיקה הישראלית. דרכם אבדה. לנו, כרגע, נשארה נחמה פורתא: ידנו לא הייתה במעל”.

רוני ססובר לא מהמגזר. היא יכלה להיות ח”כית שהתקשורת אוהבת ומלטפת. אף אחד לא אמר לה כלום בבית הכנסת, זה רק היושר הפנימי שלה. כשבנט שריין אותה הוא בטח לא חשב שהפעילה החברתית מצפון־צפון־תל־אביב היא כזו אשת אמת ועקרונות. שהיא לא מתבלבלת בין אמת לחרטוט. היה מדהים לראות אותה השנה מזכירה לאורבך, לכהנא, לכלפון וכמובן לבנט את מה שהם שכחו.

פרופ’ אשר כהן ידוע ברפורמות שהוא מציע כבר שנים בתחום הדת והמדינה. הוא היה יכול בקלות להיות יושב ראש איזו מינהלת עתירת תקציב של מתן כהנא, ולקדם גיור או כשרות או כל דבר אחר. היושרה שלו – לא לעשות זאת תוך הפרת הבטחות ובקולות האחים המוסלמים – מופלאה בעיניי. לא דיברו עליו מספיק, אבל לדעתי הוא אחד מגיבורי השנה.

5.

וגם להם מגיע לקבל את אות המערכה: המפגינים. לא ראינו בשנה החולפת הפגנות ענק. אני מאמין שהסיבה לכך היא חוסר תקציב וארגון ולא אדישות למצב. וחוץ מזה, אנשים הפגינו בהמוניהם ברשתות. שם הם זעקו (בלא מעט כשרון) את התסכול והכאב. חברי ימינה לא יכלו להעלות פוסט אחד בלי שאלפי תגובות יזכירו להם מה הציבור חושב. זה לא מספיק כמובן, אבל מה לעשות, זאת המציאות בעידן שלנו.

אני לא שוכח כמובן את הפעילים המסורים של ‘פתאום קם העם’ ו’מחאת הקו האדום’. את ההפגנות הגדולות והמרגשות בכיכר הבימה בתל אביב ובקריית הלאום בירושלים ואת ההפגנות בגשר המיתרים ובעוד צמתים. וגם את ההפגנות מול בית ראש הממשלה ברעננה (למרות כל התנכלויות והרחקות המשטרה). אבל, כאמור, לא ראינו עשרות אלפים שיצאו בהמוניהם לרחוב.

ובכל זאת, מי שהשפיעו, ואף הכריעו את המערכה, היו אותם עשרות אנשים יקרים שטרחו לבוא שוב ושוב להביע את מחאתם מול בית משפחת אורבך בפתח תקווה. נכון, לא הרבו לכתוב עליכם בעיתונים, הציבור לא הצטרף אליכם בהמוניו, גם לא זכיתם לקתרזיס שהיה מנת חלקם של המפגינים מול בית סילמן. ניר אורבך לא פרסם לפנות בוקר הודעה ברורה שהוא מבקש לחזור בתשובה שלמה. ובכל זאת, כל מי שמכיר את מאחורי הקלעים של המערכת הפוליטית בימים האחרונים, יכול לספר לכם עד כמה הלחץ שהפעלתם, עד כמה הנוכחות הקבועה שלכם, התזכורת התמידית המעיקה הזאת, גרמה בסופו של דבר לאורבך להחליט שהוא לא מצביע עם הממשלה, מה שבסופו של דבר הוביל לנפילתה.

6.

ולסיום, גיבורים אלמונים. לעולם לא נדע כמה תפילות, כמה פרקי תהילים, כמה קבלות טובות, כמה לימוד תורה, כמה צדקה, כמה תיקוני חצות, כמה התבודדויות, כמה ‘מי שבירך’ עשו יהודים טובים השנה, שמתוכם עלתה התחינה, הזעקה, השוועה, להעברת הממשלה מן הארץ.

אגב, אני בכוונה לא כותב “ממשלת הזדון”, כי אני חושב שהמונח הזה לא מדויק. כאן זה יותר “ממשלת הזדונות”. זה לא רק זדון אחד. בכל כך הרבה תחומים שנוגעים לעצם קיומנו פגעה הממשלה הזאת במעשה, או אפילו רק בדיבור ובמחשבה.

בל”ג בעומר האחרון, לא עלינו למירון, בגלל ההגבלות, ולראשונה הלכתי עם הילדים לחגוג את הילולת רבי שמעון בר יוחאי באחד מבתי הכנסת הישנים של נחלאות.

יש שם מין מנהג כזה, שלפני שיוצאים להדלקה החגיגית בחצר בית הכנסת, כל אחד מהמתפללים מדליק נר לכבוד רבי שמעון – ומתפלל. זה ממש מעמד שלם. נרות השמן נמצאים בתוך מנורות ישנות כאלה שתלויות על תקרת בית הכנסת, וכל אחד עולה על סולם בתורו, מדליק ומבקש. שילוב של חסידים, ספרדים, חרדים, מסורתיים וכל מיני מעוכבי־מירון התקבצו שם בתמהיל מיוחד.

כשהתקרב תורי, לא ידעתי בדיוק איך עושים את זה. מה מבקשים, איך מבקשים. אני יודע איך מבקשים בשמונה־עשרה, בפתיחת ההיכל, בברכת כהנים, בזמן ברית מילה, אבל מה בדיוק עושים עם הנר אני לא יודע. תינוק אשכנזי שנשבה.

אמרתי לעצמי: נסתכל על זה שעולה לפניי לבצע את ההדלקה ונלמד ממנו. זה היה יהודי נחלאותי בן קרוב לשמונים. הוא עלה אט אט על סולם העץ הישן, נזהר שלא ליפול. כשהגיע למעלה, הדליק בידיים רוטטות את הנר הקטן שלו, נתן כסף לצדקה, ואז ביקש. אולי זה לא מנומס, אבל נצמדתי אליו, לשמוע מה הוא לוחש שם ליד הנר. תורה היא וללמוד אני צריך.

חשבתי שהוא יבקש בריאות, פרנסה, נחת מהמשפחה. אבל לא. הייתה לו בקשה נרגשת אחת: “בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שבמהרה בימינו הממשלה הזאת תעבור מן הארץ, ויתקדש שמך בעולמך. אמן”.

אמר, וירד אט אט מהסולם.

כששמעתי את התפילה הזכה הזאת, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהממשלה תיפול. לא ידעתי איך תיפול, מתי תיפול, ומי יזכה להפיל אותה. אבל תיפול, את זה ידעתי. לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שקשה מאוד לקואליציות להחזיק מעמד לאורך זמן מול תפילות כאלה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’