גם בחלומותיו הוורודים, ח”כ איתמר בן גביר לא האמין כי יהפוך לדמות המרכזית של בחירות 2022 ברחוב החרדי.
הנער המפחיד מתנועת כך, הפעיל הימני למוד הקרבות, הפך בעת האחרונה לא רק לגורם מרכזי במערכת הפוליטית, אלא גם ליקיר המגזר החרדי.
מתברר שצעירים וגם מבוגרים רואים בו את האיש הנכון לקולם. הפרשנים הפוליטיים ‘החילוניים’ מדווחים על היסטריה במטות המפלגות החרדיות, ובשכונת מגורי החרדית, החל אברך לאסוף חתימות של מתפקדים, כאשר בתוך שעות ספורות נרשמו למעלה מחמישים אברכים.
איך או למה זה קורה?
הראשל”צ הרב יצחק יוסף למשל הזכיר כי רוב גדולי רבני ישראל לדורותיהם אסרו את העלייה להר הבית [נכון, יש רב מכובד אחד שמתיר, אגב, יש גם רופא מכובד אחד שהתנגד בזמנו לחיסוני הפוליו], ואילו בן גביר פועל בניגוד לפסיקה הזו. על פניו, טירוף מזווית ראייה חרדית.
לאן נעלמה ההיצמדות להלכה שאיפיינה, לכאורה, את בני המגזר? איך הטקסטים המתקתקים של האיש הזה קונים המונים?
התשובה שלי, שלא מבוססת מחקרית, היא ההישענות מכמירת הלב של החרדים על כף המאזניים הימנית של המפה הפוליטית. למה היא מכמירת לב? כי החרדים, בדיוק כמו בן גביר, לא שירתו בצבא, לא בנו את המדינה, ומעולם לא נשאו באחריות לקיומה. יהדות התורה, למשל, נמנעה במשך שנים מלהציב שר מטעמה בממשלה, ומעולם לא נדרשה לשאלות אחראיות כבדות משקל. כשהמדינה נקרעה לשנים סביב שחרור גלעד שליט, איש לא התעניין בדעתם. הם גם לא נידבו אותה.
האתוס הדומיננטי ברחוב החרדי היה ההתבצרות התרבותית, הנבדלות מהרחוב החילוני וממועדיו הכוללים את ימי הזיכרון והעצמאות.
אלא שאתוס זה מתחיל להיסדק. הצעירים, וגם המבוגרים נחשפים לתכנים קוסמו-ישראלים והם חשים כעת מעורבים יותר. הטכנולוגיה, הגלובליזציה, הווטסאפ, המייל והפייסבוק הביאו אותם אל מרכז שדה המדיה הפוליטי והם חשים כי הם חלק מהמדינה, הם דואגים לקיומה. הם אוהבים את חיילי צה”ל שלא לומר מעריצים אותם. גם הפוליטיקה, מעניינת אותם והם מבקשים לצרוך אותה מעבר לטור של העיתונאי החרדי במוספי סוף השבוע.
כך למשל, שעות אחדות לפני כתיבת טור זה, הסעתי ברכבי ארבעה צעירים חרדים, בני ישיבה נחמדים מקרית ספר שביקשו להגיע לירושלים ולבקר בכנסת.
מה הם מחפשים שם? הצעירים הללו מבקשים לתרגם את הדאגה, את המעורבות הרגשית, את השאיפה לקחת חלק למעשה אופרטיבי, לצעד אקטיבי אלא שאז הם מבינים כי הם אולי אוהבים את המדינה, אבל הם עדיין לא ישראלים. הם קוראים חדשות, אבל הם לא חלק מהם. הם מצביעים לכנסת הציונית, אבל אז מקבלים את פרוש וליצמן, וכשליצמן מודח מופיע האיש שהכינוי הלא מרשים ‘עושק הגננות’ – הוצמד לשמו. בחדשות סוף השבוע ובתכניות האירוח, בהם הם צופים בהמוניהם, הם לא פוגשים את הפוליטיקאים שלהם בתכניות המובילות, וכשהם כבר שם, הם לא פעם ‘עושים בושות’.
לחלל הזה בדיוק נכנס בחדווה בן גביר. הוא נותן להם את כל מה שהם מבקשים: מעורבות פוליטית ומעשה אקטיבי. הם חשים כי דרכו הם פועלים, באמצעותו הם נאבקים באוייב הערבי.
כשבן גביר צורח על השר לביטחון פנים בזירת פיגוע, הם נמצאים איתו בליבם, וכשהוא מבקר בהר הבית הם רואים בו גיבור דתי שמביא את קולם. הוא יודע לצעוק על דנה וויס. הוא אומר שהוא אוהב את עם ישראל. מטורף על חיילי צה”ל. גם הם בדיוק כמוהן. הם לא צריכים להתבייש בפוליטיקאי אנרכוניסטי כמו משה גפני למשל שלא מתבייש לשקר לבוחריו פעם אחר פעם בלא להניד עפעף. בן גביר הוא אותנטי, איש אמת, והוא נושא בשורה.
אלא שפה מופיעה הטעות הגדולה.
בן גביר בהחלט נושא בשורה, ובכך הוא נבדל מהחבורה העלובה והמסוכסכת של יהדות התורה, אבל עצם קיומה של בשורה אינו מספיק.
הצעירים החרדים מאושרים למצא את הדמות שמפיקה משנה סדורה, קוהרנטית וקולנית, אך הם אינם מתעכבים לבדוק את תכנה. הם מוכרחים להבין כי עצם קיומה של אידיאה, לא מספיק, חשוב יותר לבדוק לאן היא עשויה להוביל. פה למרבה הסכנה, נעצר החיפוש של הצעיר החרדי. הוא לא צולל אל עומק משנתו הרדיקלית של הצעיר החינני מחברון, הוא מסתפק בעצם קיומה.
אז מה אפשר לעשות? אילו הייתי יועץ הבחירות של ש”ס ו-ג’, הייתי מפיץ את המצע של בן גביר בכל הריכוזים החרדים. ההכרה שלו לעומק, ודיון רחב היקף אודותיו במדיה החרדית, עשויה אולי לעצור את הסחף לכיוון המפחיד והבלתי נמנע שהאיש הזה מוביל.