אפיזודה ששמעתי מאבא. מעניין מה דעתכם.
היה זה עוד בהיותם מאחורי ‘מסך הברזל’ בצ’רנוביץ. סבי רבי משה וישצקי זצ״ל וחברו הטוב רבי מענדל פוטרפס זצ״ל כבר שבו מהגולאג – מחנות האסרים ברוסיה הסובייטית, והחיים נכנסו לסוג של שגרה.
בשבתות היו הם קמים מוקדם, לומדים חסידות יחד. המבוגרים לימדו את הצעירים. אבא, אחיו ועוד בחור או שנים היו בסוף שנות העשרה שלהם, כשר׳ מענדל ור׳ משה היו בעשור הרביעי לחייהם.
אחרי הלימוד ר׳ מענדל וסבי היו נגשים כל אחד לפינתו להתפלל. תפילה ארוכה, השתפכות הנפש בחינת ‘צמאה נפשי לא-ל חי’ – ‘תפילה בעבודה’, בעגה החסידית.
שבת אחת כשהמבוגרים נגשו להתפלל, הצעירים ידעו שיש עוד הרבה זמן עד הקידוש, אז החליטו “לבדוק” את הצ׳ולנט, מה שנקרא טעימה קטנה לפני התפילה, נו זה אפילו לא ‘מזונות’.
הם לא ידעו, אבל ר׳ מענדל קלט אותם עושים את ה’טועמיה’ המכובדת.
בהתוועדות שאחרי התפילה הארוכה, ר׳ מענדל לקח קצת ‘לחיים’ והחל לתת להם על הראש במשך זמן ארוך, היתכן? איך זה מתאים? יושבים בחורים ׳תמימים׳ ואוכלים צ׳ולנט להנאתם לפני התפילה? ככה נראית שבת? כך מתכוננים לתפילה?
הם שתקו, כמובן.
אבל אחרי שהוא סיים, אחד מהם שאל: למה לא עצרת בעדנו? הלא ראית שאנו אוכלים, מילה אחת והיינו מפסיקים!
תקשיבו למה שר׳ מענדל ענה:
“א איד עסט, האט הנאה, איך זאל איהם שטערן?” – יהודי אוכל, נהנה, שאני אפריע לו?
•
הסיפור הזה עבורי היה מציל נפש.
שמעתי אותו מן הסתם לפני 30 שנה (יתכן אף שיש בו אי אילו אי דיוקים), אבל הוא לא עוזב אותי. לא אגזים אם אומר שכמעט כל פעם שעמדתי לגעור או להעיר לילדיי, הסיפור הזה עמד למול עיני וככל הנראה הציל אותנו, אותי ואותם.
מצד אחד תן ליהודי ליהנות מהצ’ולנט. מצד שני, מצא את המומנטום לתת לו על הראש אם צריך.
ולמה נזכרתי בו דווקא היום?
כי בחו״ל השבוע למדנו את פרשת בהעלותך, הפרשה אותה נקרא מחר.
הדלקת הנרות מתורגמת אצל הרבי מנרות פיזיים לאנשים, נשים וילדים שיש להדליק להם את האור, או ליתר דיוק להעלות ולהכין עבורם את הנרות כך שהם יאירו עם האור המיוחד שלהם.
וכשאני חושב על איך למעשה עושים את זה? איך אהרן באמת עשה את ה’אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’, אני נזכר בסיפור הזה עם הצ’ולנט ור׳ מענדל.