לאן נעלמה אהבת הארץ? מדוע יש מי שאפילו מוציאים דיבתה רעה?

בדיון הציבורי המתנהל בקרבנו מאז מלחמת ששת הימים נשמעת פעמים רבות הטענה שאין זה ויכוח בין אוהבי הארץ לבין מי שאינם חשים אהבה אליה.

על-פי הטענה הזאת כולם אוהבים את הארץ, כולם נאמנים לה, ויש רק חילוקי דעות בשאלות אסטרטגיות וביטחוניות וכדומה.

אבל כשבוחנים את הנעשֶה במציאות מגלים שבכל התחומים שבהם מתקיימת שליטה רעיונית של החוגים התומכים בנסיגות ובוויתורים, המושג אהבת הארץ כמעט נעלם.

לא תמצאו אותו בספרות, בשירה, במוזיקה ולא בתחומי ‘תרבות’ אחרים. להפך, אם יש עיסוק בארץ הוא בדרך כלל ביקורתי ועד כדי הוצאת דיבתה רעה.

המניע הנסתר

ואתה שואל את עצמך, מדוע זה כך?

אפשר להבין שיהיו הבדלי גישה והשקפה בין שומרי מצוות למי שאינם מגדירים עצמם כאלה. הראשונים ידברו על אהבת הארץ במונחים של אמונה, יציינו את קדושתה, יצטטו פסוקים ומאמרי חז”ל בשבחה; ואילו האחרונים ידברו וישירו על אהבת מולדת פשוטה, וישתמשו במונחים המקובלים בכל עם כלפי ארצו.

באמת כך היה בדורות הראשונים של השיבה לארץ. אנחנו רואים את השירים הרבים שנכתבו על ארץ ישראל, שירים מלאי אהבה וערגה, שבח והלל. אבל רבים מאותם טקסטים יוגדרו בימינו ‘לאומניים’ ו’פשיסטיים’.

ראו מה קרה לאמירה של טרומפלדור, ממגיני תל-חי, לפני מותו – “טוב למות בעד ארצנו”. משפט זה נחשב בעבר סיסמת מופת, המבטאת את ערך מסירות הנפש וההקרבה למען הארץ. לא חלפו השנים והחלו להטיח בה קיתונות של לעג ובוז. מובילי ‘תרבות’ מסוימים אף הפכו אותה לסאטירה מפוקפקת. הם, הנאורים, גילו שהחיים יקרים מכל חבל ארץ, ושאין שום דבר שראוי למות למענו.

מתברר שמאחורי הטיעונים הפרגמטיים מסתתר דבר עמוק יותר.

אנחנו רואים זאת גם בסיפור המרגלים. לכאורה גם הם הציגו טיעונים פרגמטיים – עמי כנען גיבורים וחזקים, הערים בצורות, לא נוכל לנצח אותם. אבל ספר תהילים חושף את המניע הפנימי – “וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה”.

בתוך נפשם הם מאסו בארץ ישראל. הם לא רצו להיכנס אליה. כל השאר לא היה אלא אוסף תירוצים.

אצלנו הכול קשור

מתברר שהעם היהודי, גם אם יתאמץ, לא יוכל להיות ככל העמים. ברגע שהוא מתנתק משורשיו הרוחניים, הוא מאבד גם ערכים פשוטים של פטריוטיות ואהבת מולדת הקיימים בכל עם ולשון. מי שהיהדות מאיימת עליו, חש מאוים גם מאזכור רגבי אדמתה של ארץ ישראל.

בעם היהודי הכול קשור ואגוד זה בזה. הארץ, העם והתורה קשורים יחדיו. החיבור שלנו ליהודים בקצה העולם והאהבה לנופי הנגב והגליל, יהודה והשומרון – עוברים דרך האמונה בבורא העולם ובתורתו.

אם מנתקים את העץ משורשיו, לא יעבור זמן רב והוא יאבד את חיותו. סיפור המרגלים מוכיח את הקשר העמוק שבין כל המרכיבים האלה.