1.
אני זוכר בדיוק איפה הייתי בלילה ההוא, השבוע לפני שנה, כשהממשלה החדשה קיבלה את אמון הכנסת.
טוב, זאת לא חוכמה גדולה לזכור. זה היה רק לפני שנה. באותו ערב הנחיתי בהיכל התרבות בתל אביב קונצרט חזנות של אנסמבל ‘יובל’ עם תזמורת סימפונט רעננה ומיטב החזנים. אבל לא ממש הקשבתי ליצירות החזנות. הייתי עסוק בלעקוב אחרי שידורי מליאת הכנסת, שם התקיים באותן שעות קונצרט אחר לגמרי. עד הרגע האחרון קיוויתי שמשהו יקרה. לא יכול להיות שככה השקר ינצח.
אבל נס לא היה לנו, וקצת אחרי עשר בלילה, בדיוק כשהחזן האהוב עליי אברימי רוט, עלה לבמה לבצע את ‘אלוקי נשמה’ של יוסל’ה רוזנבלט, יו”ר הכנסת מיקי לוי, שרגע קודם לכן נבחר במקום יריב לוין, עלה אל הדוכן והכריז על תוצאות ההצבעה: 60 חברי כנסת בעד, 59 נגד, ואחד נמנע. בלי רוב בכנסת, עם 60 מנדטים בלבד כבר מהרגע הראשון, ממשלת בנט ולפיד יצאה לדרך.
היה לי הרבה מה לומר באותו רגע קשה, והיה מולי קהל איכותי וקשוב מאוד, אבל כמובן שקונצרט חזנות של ‘יובל’, עם הציבור הייחודי והכל כך מגוון שמגיע אליו, הוא לא בדיוק המקום להתבטאויות פוליטיות. אפילו לא ברמז או בבדיחה.
אז רק חתמתי את הערב בתודה למאות אנשים, מכל המגזרים, מכל המפלגות, שהחליטו בערב הזה לא לשבת מול המסכים ולצפות בחדשות החולפות, אלא להתחבר אל הנצח, אל השירים שעליהם גדלנו בבית אבא ובבית סבא ושעליהם נגדל את הדורות הבאים. סעו בזהירות ולילה טוב.
2.
אבל דבר אחד בכל זאת עשיתי בעקבות החדשות מהכנסת: בדפי ההנחיה שלי היה טקסט ארוך שתכננתי להקריא לפני הביצוע הסימפוני לשיר ‘אדרבה’ של יוסי גרין. משהו על אחדות, על האתגר לראות כל אחד מעלת חברינו וכו’. אחרי ששמעתי בשידור החי שעוד רגע תחל השבעת שרי הממשלה החדשה, סימנתי עליו בעט איקס גדול.
אני בטוח שרבי אלימלך מליז’נסק יסלח לי. יראה מעלתי ולא חסרוני. ברגעים אלה, כשבשם ה”אחדות” מדירים חצי עם ולוקחים ממנו בעורמה את השלטון – זה לא הזמן לעסוק באחדות.
מאוחר יותר בלילה, בבית, גיליתי שמישהו אחר דווקא כן עסק במורשת אדרבה בערב הזה. אחרי ההצבעה במליאה, בישיבת הממשלה הראשונה והחגיגית, הקריא בנט את המילים הקדושות הללו מתוך תפילתו של רבי אלימלך מליז’נסק (או “מליז’אניק”, כמו שבנט קרא לו וגרם להמוני דתיים לצחוק בקול בלילה העצוב הזה), ובלי בושה חיבר אותן ל”ממשלת האחדות” שהקים. ממשלה ששותפיה הבכירים נלחמים כבר שנים בכל מה שנכנס תחת הכותרת של “שיהא הכול נחת רוח אליך”.
ממשלה שהדבק המאחד של קצותיה הוא אך ורק שנאה אובססיבית לאדם אחד. הרי בלי שנאת ביבי, בנט לא היה מקבל לעולם את ראשות הממשלה, עם מספר המנדטים הזעום שלו. בלי שנאת ביבי, שום דבר אחר לא היה מדביק את גדעון סער לרינאווי זועבי (איך אמר השבוע יאיר גולן, ואיש בקואליציה לא מחה? נתניהו הוא “מחלה ממארת”. ממש רוח ‘אדרבה’).
3.
שנה חלפה. שנה של בירור גדול. קצת קשה לי עם אנשים שאומרים על כל דבר רע שהוא “בירור” במין טון מנחם כזה. מה עוזר לי בירור? אני רוצה שיהיה כבר עכשיו טוב. או לפחות שלא יהיה רע.
אבל אין מה לומר, השנה הזאת הייתה באמת חתיכת בירור שאני לא יודע אם הייתי מוותר עליו בקלות.
קודם כול, בירור בין פוליטיקאים שיש להם חוט שדרה לכאלה שממש לא. בירור בין אידיאולוגים לאופורטוניסטים. בין אנשי אמת לאנשי חירטוט, ולא פחות מזה, בין אנשים שקונים אמת לאנשים שקונים חירטוטים. בין מנהיגים שיש להם קו אדום לאלה ששום דבר לא יעצור אותם (אני כל כך אוהב את השם “מחאת הקו האדום”. זאת בדיוק הנקודה: האם יש לכם איזה שהוא קו אדום שאותו לא תעברו?).
שנה של בירור בין אלה שמבינים את המערכה בכללותה ואת הסיפור הגדול, מי נגד מי ולמה, ובין אלה שחיים את הכאן והעכשיו. שיש להם מבט נקודתי. פרובינציאלי. שרואים אינטרס של התנחלות פה, מועצה דתית שם, ג’וב פה, תקציב שם, ולא מבינים את חומרת האירוע והשלכותיו לשנים רבות.
4.
אבל היו גם לא מעט אנשים שעברו תהליכים. שהתחילו את השנה בלהתרגש מהכיפה שעל ראשו של ראש הממשלה, וסיימו אותה בלהתבייש באותה כיפה. אני מכיר את האנשים האלה בפרצופיהם, בשמותיהם, וזה קשור לאובססיה שלי בשנה האחרונה: לנסות להבין אצל מי במגזר, הדיבורים הריקים של בנט, שקד וכהנא עדיין מעוררים את בלוטות הלייק.
אחרי כל פוסט “מאחד” הלכתי אל התגובות. אחרי כל שימוש פוליטי בפרשת השבוע, אחרי כל ספין מכוער של “שורפי אסמים”, אחרי כל ציטוט חלקי של הרב קוק, ספרתי לייקים, ובעיקר הסתכלתי מי האנשים שעושים אותם. לעיתים אפילו בחנתי לעומק את סוג הלייק: לייק פשוט? לב אדום? חיבוק? פה פעור? באיזה סנטימנט מגזרי זה נגע בהם? פתחתי ממש מחלקת מחקר פרטית. מכון ידידיה־קרטוגרפיה.
וכמה מנחם היה לראות בחודשים האחרונים כמה ההתלהבות של אותם אנשים מהממשלה הולכת ומתמעטת מיום ליום. מתמעטת כמעט כמו העובדים בלשכת ראש הממשלה. מתמעטת כמעט כמו הח”כים של ימינה.
5.
אם באמת היה לי מכון מחקר, הייתי שולח את התחקירנים שלי לשאלת עומק שמסקרנת אותי: מהו הרגע שבו התפכחת? מתי אנשים שבהתחלה תמכו, הבינו את טעותם? אילו מילים שבנט אמר גרמו להם להאמין לו, ומה הרגע שבו הבינו עם מי יש להם עסק? אני שואל אנשים פה ושם את השאלה, והתשובות מרתקות.
האם נשברת כשקראת את המכתב של רינאווי זועבי, והבנת על האצבע של מי הקואליציה נשענת? או אולי דווקא ברגע שבו הופסקו הנטיעות של קק”ל בנגב בהוראה ישירה של מנסור עבאס? או כשבנט אמר לראשונה על יהודה ושומרון “הגדה המערבית” והבהיר איפה בדיוק הוא נמצא? או בלילה ההוא שבו כל המדינה חיכתה להכרעת מועצת השורא כדי לדעת אם הממשלה תשרוד?
אולי הרגע שבו השר לביטחון הפנים עמר בר־לב סיים פגישה עם בכירה בממשל האמריקני ומיהר להודיע שדן איתה בבעיה הדחופה ביותר, “אלימות המתנחלים”? או היום שבו יאיר גולן כינה את מתיישבי חומש היקרים, אחרי רצח יהודה דימנטמן הי”ד, “תתי־אדם”?
אולי היו אלה בכלל מסיבות העיתונאים עם כל הרפורמות הפרוגרסיביות של ניצן הורוביץ שהפך את משרדו למשרד לענייני קהילתו? או הריאיון של יאיר לפיד לעמית סגל שבו אמר בטבעיות שמעכשיו מסתמכים גם על המשותפת, ולא רק על רע”ם? או שמא החודש שבו נרצחו 19 נשמות יקרות, ובנט לא העז להתייצב לניחומי אבלים ולהלוויות, ואז השר נחמן שי אמר ש”יצאנו בשלום מהרמדאן”? או העובדה שחזון שתי המדינות פשוט חזר להיות רלבנטי ובוער, על השולחן?
אולי דווקא הבוז העמוק של ליברמן לתורה ולומדיה, גם בדיבורים מגעילים וגם בגזרת המעונות של האברכים, למשל? או הלעג הבוטה של חברת הכנסת יוליה מלינובסקי לכל מה שקשור לתורה ולהלכה, ומינויה ליו”ר ועדת הרפורמות בנושאים ההלכתיים הכי רגישים?
הרגע בו יאיר לפיד דיבר על “צאצאי יגאל עמיר יושבים היום בכנסת” ובנט לחץ את ידו בחום בסוף הנאום המסית? או שמא חסימת כל רפורמה שמרנית בבית המשפט העליון על ידי איש “הימין הממלכתי” גדעון סער, שבסוף הולך על מינויים ליברליים (רק השבוע הספיק, רגע לפני קריסת הקואליציה סופית, למנות את שרון אפק לתפקיד המשנה ליועצת המשפטית לממשלה)?
אולי מה ששבר אתכם היה הרגע שבו הבנתם שאשכרה יש בקואליציה גורמים שמקדמים את זכות השיבה (איקרית וברעם)? או עוד ביקור שלהם אצל משפחות מחבלים שנחשף? או הדיון בוועדת הכנסת שבו, במשך 12 שעות, מתן כהנא העז לטעון ששיקלי הנאמן הוא הוא הפורש, השפיל אותו והצביע נגדו, והכול רק כדי להפחיד את סילמן?
אולי אתם גרים בעיר מעורבת, או ביהודה ושומרון, ופשוט מרגישים בשטח איך אויבינו מריחים חולשה ומרימים ראש באופן חסר תקדים בשנה האחרונה? אולי נשברתם בתוכנית של השרה מרב מיכאלי לתחבורה ציבורית בשבת? או במכתב של ניצן הורוביץ למנהלי בתי החולים, בדרישה, בתחינה, שיכניסו חמץ בפסח? אולי בלילה שבו גנץ אירח לראשונה את אבו מאזן בביתו?
שמא היה זה הטריק המשפיל שעשו בערב שבת ליום טוב כלפון שנזרק במפתיע ובאכזריות? אולי ההבטחות על “ישיבה באביתר”, שכמובן הופרו? או אולי סתם שמעתם ריאיון של המשפחות השכולות – משפחות כמו גילמור או חג’ג’ – שבנט ושקד מתעלמים מהן מאז הונו אותן וגנבו את קולן בהבטחות שווא? או בכלל כל מיני פדיחות שכבר שכחנו, למשל איך ניצן הורוביץ שר הבריאות עזב את קבינט הקורונה כדי לרוץ לפגישה עם אבו מאזן, או בנט נסע עד לאו”ם כדי לתקוף משם את מערכת הבריאות שלנו?
האם החשיפות המטלטלות על החורים בתיק 4000, שהוכיחו על איזה בסיס רעוע הורידו פה ראש ממשלה מכהן, הן שגרמו לכם להתעשת פתאום? אולי הגזענות הסמויה כלפי מיליוני המסורתיים, הדתיים והחרדיים, שאותם בנט מכנה שוב ושוב “מכונת הרעל וההסתה”, ובכלל המהירות שבה הוא אימץ את שפת בלפור על מלא?
האם הנטישה של ארבעה בכירים בלשכת ראש הממשלה בחודש אחד, זה אחרי זה, משדרים כולם חוסר אמון באיש ומשבר ביחסי האנוש סביבו?
ואולי רק השבוע, כשהתפרסמה הידיעה שבנט דוחה את הריסת בית המחבל מהפיגוע בדיזינגוף עד לאחר ביקור של נשיא ארה”ב? או שמא הטלפון ההיסטרי של מתן כהנא לעוזר של ערפאת, אחמד טיבי, כדי להתנצל על שום־כלום שאמר, העיקר שהמשותפת לא תיעלב להם?
אגב, הסקופ האמיתי בסיפור הזה של מתן כהנא, הוא העובדה שיש מוסדות חינוכיים שעדיין מזמינים אותו לפרוס את משנתו האידאולוגית בפני תלמידיהם. זה מדהים. הרי לפני שנה בדיוק הוא פרס משנה אידיאולוגית אחרת לגמרי, ואני מניח שבעוד שנה הוא יפעל הפוך ב-180 מעלות מכל מה שהוא אומר עכשיו, הכול בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו – זאת הדוגמה החינוכית שאתם מבקשים להנחיל לתלמידים שלכם?
6.
אבל יש תומך אחד של בנט שעוד לא התפכח לגמרי. ניר אורבך. פתחנו איתו את השנה בפוסט הבלתי נשכח ההוא, שראה בדואט של אברהם פריד ואביב גפן הוכחה ניצחת לכך שצריך להקים לאלתר קואליציה עם האחים המוסלמים והשמאל הקיצוני האנטי־יהודי, וסיימנו אותה עם ההכרזה שלו בכנסת ש”הניסוי נכשל” וההודעה השבוע שהוא מפסיק להצביע עם הקואליציה, בין היתר בגלל הטיעון המשונה־משהו ש”נכשלנו לחלוטין בהרמת רוח העם, וזוהי משימתה העיקרית של הממשלה, כל ממשלה”.
נדמה לי שהמפלגה האחרונה שכללה סעיף כזה במצע שלה היא ‘נ נח נחמן – כל ישראל חברים’, או משהו כזה.
ואחרי כל זה, האם אורבך יתמוך בפיזור הכנסת? לא ברור. בכל רבע שעה יוצא עדכון אחר מפי “מקורבי ניר אורבך” (עוד מושג פוליטי שפרץ לפתע לחיינו בשנה האחרונה). השבוע נעלבתי בשם עסקני הציונות הדתית לדורותיה על האמירה שחזרה על עצמה שוב ושוב מפי אנשים שונים: “נו, הוא מפד”לניק. הוא בסוף לא יעשה שום דבר. יפרוש אבל בעצם יישאר”.
למה להשמיץ ככה אנשים שבנו כאן תנועה מפוארת עם מוסדות ועם דרך? מה, לא היו להם ערכים? לא היו קווים אדומים? הם מכרו הכול רק בשביל תפקיד?
אבל רגע, אני בורר עכשיו את מילותיי. הלב רוצה לכתוב נגד ניר אורבך. כמה נמוך אתה יכול לרדת? אין לך טיפת בושה? אתה לא קולט שהפכת לבדיחה? אבל מצד שני, אני רואה שכולם באופוזיציה מחבקים אותו פתאום. מחבקים באופן קצת דביק.
מה בעצם גורם לאנשי המחאה שישבו שעות וימים במאהל מול ביתו של אורבך בפתח תקווה, לתלות השבוע בריסטול בכניסה לביתו עם כתובת גדולה בכתב יד עגול בלורד: “לניר, תודה רבה על הצעד הראשון. בהצלחה בהמשך התהליך!”? לא נשמע קצת טיפולי? אוהבים אותך ניר, אתה מסוגל, קדימה.
אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע? טוב, אז אין בעיה. אם צריך לחבק – אחבק. אעשה כל מה שצריך, ניר, כדי שתפיל כבר את הממשלה הרעה הזאת. אני מסכים לכתוב לך אפילו מכתב פרישה שני, אחרי שהמכתב הראשון שפורסם פה ויועד אליך, הגיע בסופו של דבר ללב של סילמן.
אפרופו סילמן, אתה לא מקנא בה קצת? תראה איך היא קנתה את עולמה בשנייה אחת. תראה איך כולם קיבלו אותה בזרועות פתוחות. אז קדימה, חזור הביתה, ניר. קרא מה כתוב על הבריסטול שלצד הדלת, והתמלא בעוז וגבורה.
אגב, איזו דלת יפה בחרתם. בטוב טעם. אין על פרופיל בלגי כפרי! (הנה, אתה רואה, אני יכול גם להחמיא לך. מה שצריך).
7.
זו באמת חתיכת שאלה, איך להתייחס לאורבך. לפנות אל היצר הטוב שלו? אל היצר הרע? אני נע בין חמלה על האיש שבעצם כבר מזמן קיבל החלטה, אבל אין לו מספיק אומץ ללכת עד הסוף, לבין חמלה עלינו, על עם ישראל שתקוע במצב הזה, רק בגלל פוליטיקאי ציני שמביים סדרת פגישות מיוסרות עם חברו ושותפו לקנוניה, נפתלי בנט.
אני שוקל להתגנב באישון לילה עם לורד אל פתח ביתו של ניר אורבך בפתח תקווה, ולכתוב בכתב ידי על הצד השני של הבריסטול טקסט חלופי, שאפשר יהיה מיד להפוך במקרה הצורך: “ניר, אתה מבייש את התואר עסקן מפד”לניקי. לא נשכח ולא נסלח!”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’