עדויות מבפנים חושפות הליקויים: מחדלי האבטחה בביתר עלית

האם אחרי הפיגועים הרצחניים באלעד ובבני ברק הופקו הלקחים בערים החרדיות? לפי עדויות של תושבים ומאבטחים בביתר עלית, התשובה היא שלילית. גרוע מכך: ישנם מחדלי בטיחות חמורים באבטחת העיר החרדית.

63,613 איש חיים בעיר התורה שבהרי יהודה, בראשה עומד מאיר רובינשטיין. 64%  מתוכם – ילדים מתחת לגיל 18.

מידי יום עבודה נכנסים לעיר 2000 עד 3000 עובדים ופועלים פלסטינים. הם מתפזרים בין אתרי הבניה ומרכזי הקניות.

העיר החרדית מוקפת בכפרים פלסטיניים עוינים, משלושה כיוונים: הכפר חוסן בצפון, ממוקם מול הכניסה לעיר ובאופן קבוע מוציא מתוכו פורעים שזורקים אבנים על רכבים שחולפים בכביש שבקרבתו; במערב – ואדי פוכין, ובמזרח – נאחלין, כפר שמזוהה עם ארגון הטרור חמאס, וכבר הוציא מתוכו כמה פיגועים קשים בעבר.

ברור שעיר כה גדולה, הממוקמת באזור כה מסוכן, מחויבת ברמת האבטחה החמורה והמהודקת ביותר.

אך האם כך הם פני הדברים?

לאחר גל הפיגועים האחרון, בפרט הפיגועים הקשים באלעד ובבני ברק שפגעו בבטן הרכה של המגזר החרדי, עוד ועוד תושבים מוטרדים  מהסדרי האבטחה בעיר. לטענתם, הם לוקים בחסר, בלשון המעטה, ואינם מספקים את הדרישות האלמנטריות.

במסגרת התחקיר של אתר חרדים 10, ישבנו לשיחה עם קבוצת מאבטחים המחזיקים בתפקידי ביטחון בעיר – ויצאנו עם עדויות מבפנים על מחדלים והבעיות החמורות במערך השמירה.

מי שומר על הילדים?

החשש הגדול מכל מתנקז, מטבע הדברים, אל גני הילדים ובתי הספר. ברבים מהם אין נוכחות של מאבטח נושא נשק, אם בגלל שאינם זכאים לכך על פי החוק, ואם בשל מחסור בכוח אדם. זאת, על אף שחלקם צמודים לאתרי בנייה או לגדר המפרידה בין העיר לשטחים הפלסטינים.

למעשה, אין דבר שמונע מפלסטיני עוין העובד בצד השני של הרחוב להיכנס אל גן ילדים או בית ספר ולעשות בו ככל העולה על רוחו. גם אם יש גדר מסביב למוסד החינוכי, היא ניתנת לעקיפה בקפיצה קלה.

הורים מודאגים שפנו בעבר לעירייה ולמשטרה נתקלו בגלגול אחריות מאחד לשני. בפועל דבר לא תוקן.

כאן נכנסים לתמונה סיירי המוס”ח (מוסדות חינוך) שנדרשים לעבור בין הגנים ולבדוק אם יש בהם לחצן מצוקה לטובת מצבי חירום. בפועל, כך מספרים המאבטחים עם שוחחנו, הגננות מדווחות שוב ושוב שחסר להן לחצני מצוקה, הם מעבירים את הפניה – אך אף גורם בעירייה לא מטפל בכך.

על פי התקן שמחייב משרד החינוך, קב”טי המוס”ח אמורים לסייר ב-20 מוסדות ו-50 גנים, אך לביתר עלית – דין אחר. שם נדרשים הסיירים להגיע בכל יום לכמות של 40 מוסדות ומעל ל-100 גנים, פי שניים מהתקן המקורי.

הסיירים מוצאים כל העת שב”חים שמצליחים להסתנן אל העיר, לעיתים אף על ידי קבלני הבנייה בעיר. אך אין שום ענישה כנגדם והדבר היחיד שניתן לעשות הוא להוציא אותם באותו רגע אל מחוץ לעיר.

כיוון שכך, אין דבר שימנע מהם להסתנן פעם נוספת, בסגנון ה”דלת המסתובבת”.

אם תגיעו בשעת בוקר מוקדמת לעיר, תוכלו לחזות במחזה הסוריאליסטי הבא: אלפי פועלים פלסטינים צובאים על שערי העיר וממהרים למקומות עבודתם, כשארבעה מאבטחים בלבד נדרשים להעביר אותם, תחת בידוק ביטחוני מדוקדק.

יודגש, רובם ככולם של הפועלים מבקשים לעבוד ולהביא פרנסה אל ביתם, אולם המצב עמו מתמודדים המאבטחים, מאפשר לכאורה למפגע לחדור פנימה.

המאבטחים במקום חשים כבמשימת התאבדות, ללא מיגון ראוי וכוח אדם פרופורציונלי ביחס לכמות הפועלים. הם התלוננו על כך בעבר וביקשו שימגנו אותם כראוי במחסומים, ציוד וכוח אדם, אך דבר לא נעשה.

מרכז העצבים של הבעיה

מרכז העצבים של הבעיה נמצא באתרי הבניה הרבים בעיר, שמוצפים בפועלים פלסטינים וממוקמים בין גני ילדים ומרכזי הקניות.

בעבר היה הסדר ביטחוני לפיו כל קבלן נדרש לקחת האחריות על אבטחת הפועלים שלו, ועליו להעמיד לצדם מאבטח קבוע עם נשק.

לפני כמה שנים בחרה העירייה לשנות את ההסדר, ובמקום זאת היא גובה 20 שקלים ליום, תשלום עבור כל פועל – ולוקחת על עצמה את האחריות לאבטח את האתרים.

בעקבות כך רמת האבטחה ירדה מ-100 אחוז לכמעט 0, ממצב בו מאבטח צמוד לכל אתר בניה – לשני רכבי סיירים בלבד, עבור כל גבעה בעיר (סך הכל 4 סיירים).

אלה אמורים לדאוג לאבטח את כל מקומות העבודה בעיר.

מחדל חמור אף יותר, על פי עדות של תושבים שמספרים, כי חלק מהמאבטחים כלל אינם טורחים להגיע אל אתרי הבנייה כדי לבדוק את התעודות והאישורים של הפועלים, ותמורת זאת הם שולחים צילומים ורשימות מימים קודמים, שמראים כביכול הפועלים נמצאים במקום בשלווה.

ג’, מאבטח ותיק בעיר, מספר לחרדים 10, כי מדובר בבדיחה. התפקיד של האבטחה הוא להגיע ראשונים לזירה במצב של אירוע בטחוני לא עלינו, ולתת מענה ראשוני. אין ספק שעם כמות כזאת של פועלים, אין למאבטחים את היכולת להתמודד עם אירוע חירום.

“צריך להבין”, אומרים המאבטחים בשיחה עם חרדים 10. “שבשנים האחרונות העיר גדלה מאוד. כמות הפועלים שנכנסים לעיר מידי יום הכפילה את עצמה, אך את רמת האבטחה שכחו לעדכן במקביל”.

הבעיות מתחילות מלמעלה

מחדל נוסף קשור למאבטחים שמקבלים משמרות ארוכות של עד 17 שעות רצוף. חלק מהם נתפסים על ידי תושבים פעם אחר פעם, כשהם מחנים את רכב הסיור במקום נסתר ונמים את שנתם, במקום לפטרל ולאבטח את העיר.

תמונות אילוסטרציה. צילומים: נתי שוחט, פלאש90

לפני מספר שנים השקיעה העירייה מיליונים רבים מתקציבה עבור חיישנים משוכללים בגדר, שאמורה להיות החוצץ העיקרי בין ניסיונות חדירה של מחבלים לבין תושבי העיר.

החיישנים אמורים לזהות ולדווח לצבא על מגע בגדר.

בפועל, למרות הכסף הרב שהושקע, החיישנים יצאו מכלל פעולה בגלל תקלות טכניות, כך שהכסף בעצם הושקע לריק.

לדברי המאבטחים עמם שוחחנו, שורש כל הבעיות טמון ביחס הלא רציני של העירייה כלפי המאבטחים ותנאי העסקה שמספקת להם חברת האבטחה שזכתה במכרז באחריות על ביטחון העיר.

בעוד שבערים אחרות מעבר לקו הירוק, מועסקים כמאבטחים –  צעירים בוגרי יחידות קרביות, רבים מהמאבטחים שמועסקים בביתר עלית הם מבוגרים שמקבלים הכשרה מינימלית ביותר, וברור לכולם שלא יוכלו להתמודד עם אירוע ביטחוני אמיתי.

הסיבה לכך ברורה: שכר המינימום שמקבלים המאבטחים, גם לאחר צבירת ותק של שנים רבות.

אין סיבה שצעירים עם הכשרה צבאית, שיעבדו בעבודה כל כך סיזיפית ומסכנת חיים, לא יקבלו שכר גבוה בהרבה ותנאי העסקה מעולים.

והתוצאות ברורות: מאבטחים רבים מזלזלים בתפקידם והעיר צריכה להתמודד עם מחסור בכוח אבטחה, שמתורגם לשטח בעמדות חיוניות לא מאוישות.

כשהשומר נם את שנתו

כך נוצר המצב המסוכן בו פעמים רבות עמדת הביטחון הקריטית ביותר בשערי העיר מאוישת בשעות הלילה המאוחרות במאבטח אחד בלבד, כנגד התקנים הביטחוניים שמחייבים הצבה של צמד מאבטחים שישמרו אחד על הערנות של השני.

תיעוד שמסתובב ברשת, מראה כיצד באישון לילה נכנסים תושבים לעיר בזמן שהאור בעמדה כבוי, והשומר שככל הנראה נם את שנתו, אינו מגיב לקריאותיהם הרמות.

נוסף על כך, מתלוננים המאבטחים, כי “העירייה לא מספקת להם נשקים מדויקים ועדכניים”. לדבריהם, לעיתים קרובות הנשק נתקל ומתפרק בזמן אימונים במטווחי הירי.

זאת בזמן שמחלקת הביטחון סיפקה לכמה עובדי עירייה אקדחי גלוק חדשים ועדכניים.

נקודה נוספת קשורה לסיירים שאמורים לפטרל בעיר ולהיות נוכחים בנקודות רגישות, כאשר תמורת זאת משתמשת בהם העירייה כנהגי מוניות לצורך ביצוע של שליחויות שנות מטעמה.

כך נוצר המצב האבסורדי בו מאבטח שאמור להטיל את חיתתו על העובדים הפלסטינים, מוצא עצמו משרת עובד ניקיון, כשהוא מסיע אותו מנקודה לנקודה בעיר.

העירייה גובה מכל משפחה בעיר 70 שקלים בחודש עבור אבטחת העיר בנוסף ל-20 שקלים שכל פועל נדרש לשלם תמורת זכות הכניסה לעיר. כך שכבר בהשערה גסה מדובר בתקציב של מיליוני שקלים בשנה. זאת מלבד תקציבי הביטחון הממשלתיים.

המאבטחים, שצופים בכסף הרב שזורם עבור תקציב הביטחון של העיר, לא מצליחים להבין: איך יתכן שהוא לא מתורגם בשטח למשכורות הגיוניות, כוח אדם מספיק וציוד מתקדם.

הם מסכמים: “אם ה’ לא ישמור עיר שווא שקד שומר”.

•

המחדלים, הליקויים ושאלות הקשות:

• גני ילדים ובתי ספר לא מעטים פועלים ללא מאבטחים. גננות מדווחות שוב ושוב על מחסור בלחצני מצוקה.

• על פי התקן שמחייב משרד החינוך, קב”טי מוסדות חינוך אמורים לסייר ב-20 מוסדות ו-50 גנים, אך בביתר עלית נדרשים הסיירים להגיע בכל יום לכמות של 40 מוסדות ומעל ל-100 גנים, פי שניים מהתקן המקורי.

• אלפי פועלים פלסטינים צובאים על שערי העיר וממהרים למקומות עבודתם, כשארבעה מאבטחים בלבד נדרשים להעביר אותם, תחת בידוק ביטחוני מדוקדק.

• רמת אבטחה לא מספקת עבור אתרי הבניה: שני רכבי סיירים בלבד, עבור כל גבעה בעיר (סך הכל 4 סיירים).

• מאבטחים נתפסים כאשר הם ישנים בזמן משמרת.

• החיישנים בגדר המערכת אינם מתפקדים, למרות הכסף הרב שהושקע.

• רמת האבטחה אינה גודלת ביחס לגידול בכפרים הסמוכים ובכמות הפועלים הנכנסים לעיר.

• תנאי העסקה נמוכים למאבטחים, גורמים לגיוס של מאבטחים מבוגרים שחלקם ללא עבר צבאי והכשרה ראויה. מאבטחים עמם שוחחנו טוענים, כי שורש כל הבעיות טמון ביחס הלא רציני של העירייה כלפי המאבטחים ותנאי העסקה שמספקת להם חברת האבטחה.

• מאבטחים מתלוננים על כלי נשק תקולים ומיושנים שנמסרים לחלק מהמאבטחים, בעוד עובדי עירייה קיבלו גלוקים חדישים.

• סיירים משמשים להסעות עבור צורכי העיריה.

• פעמים רבות עמדת הביטחון הקריטית ביותר בשערי העיר מאוישת בשעות הלילה המאוחרות במאבטח אחד בלבד, כנגד התקנים הביטחוניים.

• העירייה גובה מכל משפחה בעיר 70 שקלים בחודש עבור אבטחת העיר, בנוסף ל-20 שקלים שכל פועל נדרש לשלם. מה נעשה בתקציב המיליונים הזה?

הנהלת חברת האבטחה של העיר הפנתה אותנו לעירייה לתגובה. עיריית ביתר עלית בחרה לברוח מהשאלות הקשות – ולמרות מספר פניות לא מסרה תגובה.