כרב שכונת מרכז תל-אביב, אנו מארחים בבית-הכנסת פעמים רבות לאורך השנה, ובפרט בימים הסמוכים למועדי ישראל, קבוצות של תלמידי בתי-ספר, יסודיים ותיכונים.
כדאי לאכול בריא: מתכונים בריאים לנשנושים ולארוחות משפחתיות
אלה השינויים במסלולי התח”צ הבין עירונית בירושלים • כל הפרטים
במפגשים אלו אני משוחח איתם על משמעות נשמתם היהודית, על המושג ‘גאון-יעקב’, ועל מקומו החשוב של בית-הכנסת בחייו של כל יהודי.
בכל פעם מחדש אני מופתע משני הקצוות המתגלים במפגשים אלו: מחד, הבורות וחוסר הידע של רבים מילדי ישראל, אולי אפילו הדיס-אינפורמציה המוחדרת במוחם, בכל הקשור לתורה ולמצוות; ומן העבר השני, הרצון והצימאון הגדול שלהם לדעת ולהכיר יותר את מורשתם ואת יהדותם; נכונותם המיידית להפנים ולהתחבר, לו רק הייתה מאפשרת להם סביבתם וחברתם, להרבה ממצוות התורה ומנהגי עם ישראל.
הורגלתי כבר במבטי חוסר הנוחות המופנים אליי ממדריכיהם ומוריהם של אותם קבוצות נוער, כאשר השיחה מתארכת “חלילה” במספר דקות מעבר למצופה, או כאשר הילדים מגלים “למרבה האסון”, התעניינות והזדהות גדולה מידי בהסבריי על התורה ועל היהדות.
עם הזמן גם קהה הכאב בליבי על העובדה שעבור חלק מקבוצות אלו, אין זה “ביקור בבית כנסת”, אלא חלק מ”מסע ביקורים” שלם, שכולל בצורה שווה גם ביקורים ב(להבדיל) כנסיות, מסגדים, ושאר מרכזי עבודה-זרה…
אלא שלאחרונה ‘הצליחה’ מורה אחת בבית-ספר תל-אביבי יוקרתי לעורר שוב בליבי את הכאב הגדול.
כאשר הבחינה שקבוצת הנערים, בגילאי 12-13, משוחחים בהתלהבות אודות התפילין ומשמעותם, והנערות מתעניינות במהותה של ‘בת-מצוה’ עבורן, ניסתה לזרז את סיום השיחה עוד בטרם השעה היעודה. כשראתה המורה שחלק מהנערים אף מבקשים להניח תפילין בעצמם, קמה על בימת בית-הכנסת ושיסעה את הרצאתי בהכרזה: “יופי ילדים, אני נורא שמחה שהקשבתם פה יפה כל כך, נהיה מאוחר ואנחנו הולכים עכשיו לכנסיה, אני מאד מקווה שאת אותה התעניינות תגלו גם בהרצאתו של האב הקדוש בכנסיה, שגם היא ודאי תהיה מרתקת!…”
•
הייתי מציע לגדולי חכמי תורת הנפש והפרופסורים לפסיכולוגיה, לערוך מחקר מעמיק שימצא מהיכן נובע הפחד והרתיעה, ומאיזה מקום אפל בנפש מגיעים רגשי הנחיתות המחליאים, של ישראלים רבים כל כך, שפשוט חוששים שילד וילדה יהודיים ילמדו ויידעו על מורשת אבותיהם.
על מה ולמה הפחד הנורא כל-כך?!
לא מזמן נשאתי דברים בפני רבים מבכירי משרד החינוך וראשי האגפים השונים במערכת החינוך הישראלית. היה זה אירוע טקסי וחגיגי, שלא נהוג לבקר בו את מערכת החינוך, אך לא יכולתי להתאפק ולהסתפק בדברים סמליים. ילדי ישראל הם הנכס היקר ביותר שלנו, וחינוכו היא הערובה היחידה לעתיד עם ישראל.
כאשר רואים כיצד בידיים מנסים להרחיק את ילדינו מצור מחצבתם פשוט אסור לשתוק. הרגשתי חובה לזעוק על המצב.
לא אמרתי דבר על צורת החינוך בישראל, אלא פשוט הנחתי בפני הנוכחים את העובדות כפי שהן: בסקרים שנעשו בחו”ל בנושא ההתבוללות המצער, על-ידי מכוני מחקר נחשבים וארגונים כמו ה-UJA ועוד, עולה שוב ושוב כי מספר הישראלים היורדים המתבוללים גבוה פי כמה ממספר המתבוללים בקרב היהודים המקומיים.
כיצד קורה שדווקא צעיר יהודי שהתחנך במערכת החינוך הישראלית, שירת בצבא וגדל במדינה יהודית – מחליט באדישות מוחלטת שזהותו היהודית ועתיד עם ישראל כלל אינם חשובים לו?
אינני מאשים מישהו באופן אישי. כולנו אשמים. כל אחד ואחת מבעלי השפעה על נוער כאן בארץ ישראל חייב לעשות שינוי כיוון מוחלט בחשיבה.
בפיוט של תפילת ראש-השנה אנו אומרים “יוצרי הבינני מורשה להנחיל” – אנו מבקשים שתהיה לנו את ההבנה כיצד להנחיל את מורשת ישראל. על כולנו, ובפרט על האחראים על תחום החינוך בישראל, להבין את האחריות העצומה שיש על כתפינו להנחיל לכל אחת ואחת מילדי ישראל את היופי שבתורת ישראל, את האהבה לקדוש-ברוך-הוא, לתורה ולמצוות, את הזכות הגדולה ש”בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
דרוש שינוי מערכתי מקיף, שיביא לכך שכל נער ונערה בישראל יהיו גאים בכך שהם בני אברהם יצחק ויעקב, בנות שרה רבקה רחל ולאה.
אנו עומדים אחרי חג השבועות, חג מתן תורתנו, שאז הכריזו עם ישראל “ילדינו ערבים בעדינו”!
אין לנו זכות קיום והמשך בארץ ישראל בלי החינוך היהודי של “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”! רק על ידי חינוך יהודי, תמשיך השושלת המפוארת של עם ישראל בארץ ישראל.