אפשר אחרת – יש לי משהו יפה לספר לכם על האופוזיציה
—
השעה כבר היתה אחרי שתיים בלילה במליאת הכנסת. חוק יו”ש עלה ונפל, הצעקנים הקבועים נעלמו. נשארנו 33 ח”כים לדיון על “חוק אנשים עם מוגבלויות”. שר הרווחה מאיר כהן הציג את החוק. לא היה מתח. סגרנו מראש שהוא יעבור בהסכמה של הקואליציה והאופוזיציה. כולם יכולים היו ללכת הביתה. אפילו המצלמות של ערוץ הכנסת נראות כאילו העדשות שלהן נעצמות. אלא שלא כולם הלכו. ישבו שם אלה שאכפת להם. לא מהתקשורת, לא מהפוליטיקה, מהדבר עצמו.
יואב קיש עלה לדבר. הוא לא הזכיר במילה את בנו, מתן, ילד עם צרכים מיוחדים שנפטר בגיל 13. הוא רק אמר שהחוק חשוב וכמה טוב שמעבירים אותו סוף סוף.
ח”כ יעקב מרגי מש”ס עלה. בירך את מאיר, בירך אותי, סיפר על התסכול שלו כשלא הצליח לקדם את החוק בוועדת החינוך שבראשה עמד. הוא היה יו”ר ועדה טוב מרגי, ראו עליו שאכפת לו. אף פעם לא אמרתי לו את זה והייתי צריך.
על הכסא הגבוה ישב באותו זמן סגן יו”ר הכנסת יעקב אשר מיהדות התורה. באופן נדיר, הוא לקח את רשות הדיבור. “כשנתנו לי את המשמרת של שתיים בלילה,” אמר, “אמרתי לעצמי שדפקו אותי. עכשיו אני רואה שזה מלמעלה שיש לי את הזכות להיות פה עכשיו.” ואז הוא סיפר על החזון-איש שכשהיה רואה אדם עם צרכים מיוחדים הוא היה תמיד קם לכבודו, כדי שאנשים יידעו שכך צריך להתייחס לאנשים עם מוגבלויות.
אלו לא היו נאומים ארוכים. אנשים עלו ואמרו מה שהרגישו. ח”כ חיים כץ, שהיה שר הרווחה עד לפני שלוש שנים, עלה ובירך אותנו על זה שהצלחנו להעביר את החוק. “רק בשביל זה נשארתי פה,” אמר, “בשביל לברך את מאיר ואת יאיר, כולנו חיכינו פה הרבה זמן.” הוא הזכיר איך באנו עם החוק הזה בפעם הראשונה כבר לפני תשע שנים, איך הוא עלה ונפל ואז שוב עלה, עד שהגענו לקריאה ראשונה.
שר הבטחון גנץ נכנס למליאה, התיישב לידי. ״היה לי חשוב להיות פה,״ אמר. וכולנו ידענו שעוד יש דרך. שזו רק קריאה ראשונה, שזה שברירי, אז אולי בגלל זה היה חשוב לנו להיות שם ביחד.
ב-2.42 בלילה הצבענו. 33 ח”כים בעד, 0 מתנגדים. כי זה גדול מאתנו. כי זה חשוב יותר מהטירלול הפוליטי. האופוזיציה נהגה באופן אחראי ועם לב ונשמה, חשוב לי שכולם יידעו את זה ולהגיד להם תודה גדולה.