טלפון בשעת לילה: הזמר יהורם גאון מספר על שיחה מהרב אורי זוהר זצ”ל

התחלתי להעריץ את אורי זוהר עוד מימי בית הספר, כשלהקת הנח”ל האגדית הייתה מגיעה מדי פעם להופעה באולם ימק”א שבירושלים ולא היה אז מצחיק ממנו.

להקת הנח”ל של ימי אורי זוהר הייתה הלהקה הצבאית הטובה שבכל החיילות, והמצוינת שבכל הזמנים ולא מעט בזכות אישיותו יוצאת הדופן של אורי.

תארו לעצמכם, עם שלם בלי טלוויזיה, עם תחנת רדיו אחת, שמעריץ ומכיר בעל פה את שירי הלהקה ואת המערכונים בהם זוהר כיכב.

ואני זוכר שישבתי שם באולם, מרחף בדמיונות וחולם חלומות, שאולי אזכה פעם להיות אחד משחקניה של הלהקה. ו”לפעמים חלומות מתגשמים”, והגעתי ללהקת הנח”ל, אורי כבר לא היה שם אבל שמו נישא כמו ענן צחור מעולם האגדה בשמיה של הלהקה.

כל העת דיברו עליו, והוותיקים, בני המחזור שעוד היו איתו, לא חדלו בכל מערכון חדש שהוטל עלינו החדשים לומר “אוי לו רק אורי היה כאן כמה שהמערכון הזה היה מצחיק יותר”. באחת מתכניות הלהקה הוא חזר כבמאי, החדשים ואני ביניהם יראנו מלדבר איתו, הוותיקים הביטו בו כאילו היה “אדמו”ר”.

בעת החזרות על התכנית נפטר אבי ונפלו עלי השמים, ולא רציתי לחזור יותר ללהקת הנח”ל, כי לא היו בי כוחות ורצון ויכולת, לשיר, ובוודאי שלא להצחיק במערכונים, רציתי להישאר בירושלים, להסתגר, לא לצאת מן הבית להיות לבד עם עצמי, עם אבי.

הוא הגיע לשבעה בירושלים וישב איתי והצטער איתי ואני זוכר שאמרתי לו שאני עצוב כמו לילה בלי ירח, איך אחזור לצחוק?

והוא דיבר ודיבר ואני בכיתי ובכיתי, ובמילים מלאות הגיון של איש חכם שרק אחרי שנים הבנתי, הצליח להחזיר אותי ללהקה.

•

ופעם כשחזרתי ללהקה מירושלים באחד החופשים, הבאתי עימי מחזור תפילות של אבי שהיה יקר לי ביותר , והבאתי לו כשי של תודה על שהתעקש על חזרתי ללהקה ולחיים ופשוט הציל אותי מעצב אין סופי.

הוא עמד אז ליד הבמה מוקף בכל אנשי הלהקה, ואני מגיש לו את הסידור של אבי, הוא מביט בסידור ושואל: “מה זה?”

אני אומר לו: “סידור תפילה”.

והוא שואל אותי: “מה עושים עם זה?”

אמרתי: “אם רוצים מתפללים לפעמים”.

“מה כתוב בדבר הזה”, הוא שאל לצחוקם העצור של כל אנשי הלהקה שסביבנו, ועניתי: “יש בו שלוש תפילות, שחרית מנחה וערבית”.

“ואני צריך להתפלל עם הספר הזה?”, שאל ואני עומד מובך למול להקה שעוצרת את עצמה מלצחוק בקול רם וכמעט בכיתי, כי הסידור היה של אבי.

אז אמרתי לו: “לא צריך אל תיקח”, אז הוא אמר “טוב בסדר נראה מה נעשה עם זה”.

נפלאות דרכי האל שאני מספר לכם על הרב ששמו אורי זוהר ששאל אותי פעם מזמן מזמן, בגלגול אחר של חייו על סידור תפילה: “מה זה הדבר הזה?”

•

הוא ביים אותנו בלהקה הצבאית והצחיק ושיגע, והשתגע, וקשה היה שלא להעריצו, שלא לאהוב אותו שלא להיות מוקסם מדמותו.

אורי נולד “גורו”, אורי נולד להיות איש שאנשים נוהים אחריו. היחיד בעולם שהיה מסוגל לעמוד לבדו על בימת היכל התרבות עם גיטרה כשהוא לא יודע לנגן עליה, ולהחזיק קהל במשך דקות ארוכות ולגרום לקהל להשתנק מרוב צחוק, בלי לומר כלום, רק שטויות שעולות במוחו באותו רגע. לא היה כמוהו, גם לא יהיה.

שנים אחר כך הוא היה הבמאי שלי בסרט ‘כל ממזר מלך’, ונתגלה שם כבמאי כשרוני מאין כמוהו בחושים שהם מתת אל. אורי היה גאון, לו רק היה ממשיך לביים סרטים אין לי ספק שהיה הופך מן הבמאים המשובחים שבעולם.

היה לי קשה איתו בסרט, כי הוא היה מן הבמאים חסרי הסבלנות שרוצים תוצאה מיידית, הוא סלד מן השחקנים המבקשים להתלבט, ולחשוב על הדמות “מאין באה ולאן היא הולכת”. הוא היה ספונטני, מדויק וחד כתער, לכן היה מדגים מה הוא בדיוק רוצה ששחקניו ישחקו למול המצלמה.

וכשהוא היה מדגים אי אפשר היה לשחק אחריו, כי כל הצוות היה נשכב על הרצפה וגועה בצחוק. עכשיו לך שחק את הקטע שלך אחרי שאורי זוהר הדגים לך מה אתה צריך לעשות.

לא קל, קשה, מביך, בלתי אפשרי.

והיו לנו בסרט ימים לא קלים בשל כך, ואמירות לא קלות שאמרנו האחד לשני, למול צוות גדול תוהה ונדהם איך אנחנו משתלחים כך האחד בשני.

את סיפור מערכת היחסים הלא נעימה שבסרט ביני לבינו, כתבתי בספר הביוגראפי שלי ובין היתר סיפרתי שם על סיבלי, ותחושתי להיות מבוים על ידי אורי זוהר.

•

לפני כשנה קיבלתי טלפון בשעה מאוחרת בלילה, ואורי זוהר מציג עצמו, אחרי שלא דיברנו כמה עשרות שנים, והוא אומר לי כך: “שלום לך, תקשיב! אישתי קוראת עכשיו את ספרך, אני לא! כי אני קורא רק ספרי קודש, חבל לי על הזמן, אתה מבין, ואישתי אומרת לי שאני חייב לבקש ממך סליחה ומחילה, ככה היא אומרת, אז הנה אני מבקש סליחה”.

לרגע חשבתי שזה איזה חקיין שחומד לו לצון, אבל אי אפשר היה לטעות בקולו של מי שהיה לי לנשוא הערצתי כל ימי, אז אמרתי: ‘אתה צוחק עכשיו?”

והוא ענה לי: “לא, באמת שלא, אני מבקש ממך סליחה ומחילה, בבקשה תסלח לי”.

“אלף” שנים עברו מאז הסרט, והייתי בהלם, מודה.

אז אמרתי לו: “אני סולח בסדר”, כי זה מה שיצא לי מהפה ורציתי לספר לו אז כמה אני נפעם מדמותו, ונשתנקתי בגרוני, ואהבתי אותו באותו רגע, והודיתי לו בליבי, על מי שהוא ועל מי שאני בזכותו, ואני כל כך מצטער עכשיו שכבר לא אוכל לצלצל אליו יותר, באיזו שעת לילה מאוחרת, שעת רצון, להזכיר לו את הצעקות ההן שצעקתי ממצוקת נפש ולבקש ממנו מעמקי הלב מחילה, בתקווה שיסלח.

• מתוך תוכניתו של הזמר וחתן פרס ישראל יהורם גאון בגלי צה”ל