הרב אורי זוהר ז”ל. שלושה זיכרונות אישיים ראשונים, מתוך רבים.
• “אתם לא עומדים בזווית הנכונה, תצלמו אותי מפה”. כך היה אומר שוב ושוב לי ולצוות הצילום. הגעתי אליו כל כך הרבה פעמים עם צלם ומקליט, לבית הקטן בירושלים, שבקושי היה בו מקום לכולנו. והוא, עם זיק בעיניים, היה במאי גם בגיל שמונים ומשהו. נותן לנו הוראות. אקשן, קאט, וגם משפטים כמו: “תגידו לעם ישראל שצריך לחזור בתשובה! ואל תחתכי את זה החוצה!”.
• בתוך הסידור שלו היה דף צפוף ומקופל ובו שמות ותאריכים. כל בכירי תעשיית התרבות הישראלית שהלכו לעולמם הופיעו שם. הם נפטרו בזה אחר בזה, ואורי – שחשש שאיש לא אומר קדיש לעילוי נשמתם – הקפיד לומר עליהם קדיש ביום השנה לפטירתם.
וכך אריק אינשטיין הפך בדף הקטן לאריה לייב בן יעקב. ישראל פוליאקוב היה ישראל בן שלמה, נעמי שמר הונצחה כנעמי בת מאיר, חנה מרון הייתה חנה בת יצחק ודודו טופז נכתב כדוד בן אליהו. שלא לדבר על דן בן אמוץ, הלוא הוא משה תהלים-זוגער בן ישראל. הרגשתי שרק במאי כמוהו יכול לביים סצינה כזו – רב קשיש אומר קדיש על כל חבריו הטובים, כל אנשי הבוהמה של פעם.
• הוא לא תמיד צפה בכתבות שעשיתי עליו, אחרי ששודרו. באמת לא היה לו זמן, באמת לא היה אכפת לו. בעוד אני מחכה לראות כמה צפיות יהיו לטקסט הזה, הרייטינג שאורי זוהר חיפש היה אחר. הוא האמין בלב שלם שתורה, תפילה ומצוות הן הבמה שעליה הוא מופיע כעת.
באחד הראיונות אמר לי פעם: “על פי התורה, העשייה הכי משמעותית היא במערכת הפנימית. אתה עושה דברים בתפילה. אתה מזיז עולמות בתפילה. אתה פועל את הפעולה הכי עצומה ואדירה, לא רק בעולם הזה, בכל היקום כולו. זו מערכת אחרת”.
לזכרו של הרב אורי בן אשר מנחם מנדל הלוי, שהיום בערב, בהלווייתו, כבר יגידו עליו קדיש.
• מתוך הפייסבוק של סיון רהב מאיר