לבקר בהיכלם: כשידידיה מאיר חגג בלי בנט, אבל עם הנשיא הרצוג

1.

כמה אנשים שאלו אותי בימים האחרונים איך לא כתבתי על הסיפור של מרכז הרב ואי־הזמנת ראש הממשלה בנט. היה מתאים לך להקדיש לזה טור ארוך, הם אמרו. עניתי להם שאפשר למלא טור שלם נגד הממשלה כל יום, כל שעה – אבל לי יש רק טור אחד בשבוע. לכן אני מנסה לא לכתוב על דברים מובנים מאליהם. והסיפור של יום ירושלים במרכז נראה לי מה זה פשוט.

מה כבר אפשר לכתוב עליו? הרי היום כל ילד בכיתה ט’ באלקנה מבין שבנט פשוט לא יכול להיראות בציבור.

וזה לא “חרם”, כמו שהאייטם שווק לתקשורת על ידי אנשי ימינה. לא מדובר באירוע ממלכתי של המדינה שמחייב הזמנה של כל סגל א’. זאת ישיבה בת כמעט 120 שנה, עם דרך מאוד ברורה, עם משנה סדורה. ברור שאין לבנט מה לחפש באירוע שמסמל את ההפך הגמור מכל הכיוון שאליו לקח את המדינה, כשהקים את הקואליציה שמחרימה – כן, בהקשר הזה צריך להשתמש במילה “חרם” – את רוב העם.

אז מה השלב הבא? אולי גם צריך לכתוב מאמר ארוך ומנומק שיסביר בטוב טעם ודעת למה מותר לראשי הישיבה לא להזמין את ניצן הורוביץ לעצרת בבית המדרש? מה עם כבוד מלכות? הוא הרי שר הבריאות של מדינת ישראל, יסוד כיסא ה’ בעולם! חייבים לכבד אותו. אז מה אם אנחנו לא מסכימים איתו על הכול. לא צריך להיות טהרנים.

רגע, ומה עם שר האוצר אביגדור ליברמן? למה לא לתת לו לנאום? הרי מרן הרב זצ”ל לימד אותנו שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, נו, מה לנו רשעה יותר מליברמן?

דבר אחד ברור: בנט הוא הראשון להבין למה הוא לא אמור להראות את הפרצוף שלו שם. הרי זה כבר מזמן לא הבייס שלו. למעשה אין לו בייס. אלא מה, הוא פשוט ניסה לעשות, בפעם המי יודע כמה, סיבוב על בוחריו־לשעבר.

במשך שנים הוא השתמש ב”מזרח” הרבנים של האירוע הזה כדי להתחזות למנהיג הימין. הם היו התפאורה לנאומים חוצבי הלהבות שלו על ספינת הדגל של הציונות הדתית – ואז נטש את מפלגת הבית היהודי רגע לפני הבחירות, משאיר אחריו חובות מסתוריים וגדולים, בטענה שהוא לא יכול יותר עם התערבויות הרבנים האלה.

עכשיו הוא רוצה להשתמש שוב באותה במה מכובדת ובאותו בית מדרש נחשב, כדי לעשות דה־לגיטימציה לציבור הזה. הוא יודע שאם יגיע לשם יתקבל בקריאות ובצעקות, ואז יוכל לתת את השואו החביב עליו לאחרונה: לחשוק שפתיים מול המצלמות ולעשות את פרצוף־הר־הרצל שלו, בזמן שמטיחים בו את האמת. הנה, תראו את הפלגנים האלה, את הסיקריקים האלה, את שטופי מכונת השנאה של ביבי.

ותראו אותי.

כן, זה מה שבנט צריך מאיתנו. שנהיה רקע מתאים להצגה שלו. בדיוק כמו שני הרבנים שהוא הצליח בסוף להביא לחוג התנ”ך השבוע, לשמש תפאורה לספין “שורפי האסמים” שלו, שנועד לסתום את הפה לכל מתנגדי השקר הזה.

כי הרי להתנגד לממשלה זו פגיעה ב”אחדות”, ב”ממלכתיות”, ובעוד אחת מהמילים היפות האלה שבנט התחיל לומר מאז שלקח את התפקיד הרם הזה עם חמישה מנדטים בלבד, ופגע אנושות בממלכתיות.

הלכתי להודעה לעיתונות שהוא פרסם אחרי חוג התנ”ך. הוא אשכרה השווה את עצמו שם למנחם בגין אחרי האלטלנה, שקיבל החלטות לא פופולריות ולא הגיב לירי של ההגנה. באמת, אי אפשר להמציא את זה. בגין שווה בנט. האיש שמנע מלחמת אחים, מול האיש שמתדלק מלחמת אחים.

האיש עם הבייס הכי גדול ומוצק של עם ישראל, מול האיש שתוך כדי חוג התנ”ך בדק בווטסאפ כל הזמן מי עוד פרש מהלשכה שלו ומהממשלה שלו.

2.

והאמת היא שהייתה עוד סיבה שבגללה לא כתבתי על עצרת יום ירושלים. בשנים האחרונות יש לי הזכות להנחות אותה, וחששתי שאם אכתוב משהו, עלול להתקבל הרושם כאילו הדברים נאמרים מטעם הישיבה. ומה לעשות, עדיין לא מוניתי להיות דובר הישיבה המרכזית העולמית. אז התמקדתי בלכתוב את ההנחיה לאירוע.

זה ערב מאוד ארוך. צריך לקרוא לשורה ארוכה של רבנים, לספר קצת על ההיסטוריה של יום ירושלים והישיבה, להביא ציטוטים מהרב קוק על ירושלים. בשביל ההשראה כדאי גם לצפות בנאומים משנים עברו בעצרת הזאת, של הרב צבי יהודה, של ר’ אברום שפירא, של הרב ישראלי. זה הרי אירוע עם מסורת של למעלה מיובל שנים. וגם צריך לחשוב על הפנייה לאורח הכבוד.

זה היה מאתגר הפעם: הרי אפשר לחבר את הנשיא החדש לאירוע מכמה זוויות היסטוריות. אפשר להתחיל ברב הרצוג והקשר שלו עם ראשי הישיבה. אפשר לדבר על סבתו של הנשיא, הרבנית שרה הרצוג, נשיאת ‘אמונה’ מיום הקמת התנועה ועד פטירתה. אפשר לדבר על אביו, חיים הרצוג, שהיה אחד הסמלים של מלחמת ששת הימים. אפשר לצטט משהו מכתביו של דודו, המדינאי יעקב הרצוג.

בסוף החלטתי להתמקד דווקא בהווה: “יש הרבה דרכים להציג את אורח הכבוד שלנו. אבל אני חושב שבערב הזה, יום חגה של ירושלים, אפשר לומר שיש לנו את הזכות לארח כאן הערב אדם שעבר השנה לגור ביחד עם רעייתו בירושלים. הוא פותח את יומו בכל בוקר בתפילת שחרית במניין באחד מבתי הכנסת של רחביה.

“אבל עוד לפני זה, הוא משכים להליכת בוקר ביחד עם רעייתו ברחובות ירושלים. וזוכה לעבור, ולהתרגש, ליד הבית ברחוב אבן עזרא 4, הבית שבו גרו סבו וסבתו – שהיה לא רק בית מגוריו של הרב הראשי, אלא מעין בית ועד לחכמים שאליו עלו לרגל רבים מגדולי הדור.

“אז ברוך הבא, כבוד הנשיא, אל ירושלים עיר הקודש, וברוך הבא אל העצרת המרכזית במלאת 55 שנים לאיחוד העיר, כאן בישיבת מרכז הרב”.

3.

למחרת, צפיתי בכתבה ששודרה במהדורת החדשות המרכזית של ‘כאן 11’ על סערת “החרמת” בנט בישיבת מרכז הרב – וצחקתי בקול.

זה היה כשאחרי התמונות של הנשיא נכנס לאירוע, ראו פתאום אותי על הפודיום, והכתב אמר במנגינה של כתבים את המשפט הבא: “מארגני האירוע לא הסתפקו רק בהחרמת בנט, אלא גם שיגרו עקיצה, בזמן שהנשיא הוזמן לבמה, לעבר ראש הממשלה המתגורר ברעננה”. וכאן הראו את משפט הפתיחה שלי על הזכות שלנו לארח הערב אדם שעבר לגור ביחד עם רעייתו בירושלים.

זה גדול. באופן נדיר מאוד תפסו אותי לא מדבר נגד בנט. זה לא קורה הרבה, נכון, אבל באותו רגע חגיגי לא חשבתי איך לעקוץ את ראש הממשלה. להפך, התכוונתי לומר משהו טוב על הנשיא.

אבל וואלה, נכון, היום כל דבר טוב שתאמר על איש ציבור, לא משנה מאיזה מחנה פוליטי, הוא בעצם דבר רע על בנט. תנסו את זה בבית: מרב מיכאלי חדורת אידיאולוגיה? עקצת את בנט. יאיר לפיד ממריא בסקרים? עקצת את בנט. מנסור עבאס דואג לבוחרים שלו? עקצת את בנט.

אז טוב, אני מסכים בדיעבד לקבל את הפרשנות שזאת הייתה עקיצה שהופנתה לבנט. השאלה רק, אם למפרע מי שלא כיוון ליבו, יצא.

4.

אבל עזבו את בנט ואפילו את הרצוג. מבחינתי מה שמרגש בכל פעם מחדש בערב הזה, זה פשוט להתארח בישיבה. להיות לכמה שעות עם התלמידים שלה, עם האברכים, עם הר”מים. לבקר בהיכלם.

אני יודע, זה לא בדיוק ערב שגרתי. בכל שנה אני אומר לעצמי שצריך להגיע לשם גם בין יום ירושלים אחד למשנהו. אבל האמת שגם בביקור כזה, תוך כדי האירוע וההמולה, אפשר לראות הרבה. אתם יודעים מה, אפילו רק הצצה חטופה בלוח המודעות בכניסה לבית המדרש לוקחת אותך לאווירה ולעולמות התוכן שלהם.

אבל בעיקר הצצה בתלמידים בעצמם. מאות בחורים צעירים שבחרו להקדיש את מיטב שנותיהם ללמוד תורה. אף אחד לא חייב אותם לעשות את זה. נכון שלא בזים להם כמו לתלמידי הישיבות החרדיות (הדברים המגעילים של ליברמן השבוע והשתיקה מולם מוכיחים זאת היטב), אבל מצד שני הם לא זוכים במגזר למעמד וליוקרה, כמו בני הישיבות אצל החרדים.

הרי בציונות הדתית, צעירים בגיל שלהם כבר נמצאים בצבא או אפילו באוניברסיטה. אז כמה שנים אפשר להיתקע בישיבה? יאללה, תתחילו את החיים עצמם. ועל אלה שכבר נישאו וממשיכים ללמוד אני אפילו לא מדבר.

בזמן הנאומים (הבלתי נגמרים) הסתכלתי על החבורה המופלאה הזאת והתנגנה לי כל הזמן בראש השורה של ישי ריבו: “כמי שטעם טעמה לרגעים, וראה אנשים באמת מאושרים, ואיזה אור על הפנים”. וזה עוד לפני שהם התחילו לשיר ולרקוד. זאת הרי הדרך הכי קלה לאבחן קבוצה או מגזר: מה הם שרים. איך הם שרים. כמה זמן הם שרים כל שיר. אילו שירים מרגשים אותם במיוחד (וגם: מי מהמכובדים שעל הבמה באמת מרגש אותם).

בישיבת מרכז הרב חגגו השבוע 55 שנים לאיחוד ירושלים, אבל מי שהתבונן על התלמידים שלה, חגג 3,334 שנים למעמד הר סיני. חג שבועות שמח.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’