לפני כשבוע, ביום שני בשעות אחר הצהרים, השתתפתי במסע הלוויה של נעמי רוזנברג ע”ה, חברת קהילה יקרה שהתגוררה פה, בסיינט פטרסבורג שבפלורידה, במשך תקופה.
לפני כמה שנים היא עברה להתגורר באלנטון.
כולנו זוכרים אותה. היא הייתה חברה פעילה בקהילה במשך שנים רבות, ותמיד התנדבה אם היה צורך בסיוע, בארגון אירועים ותכניות שונות ומגוונות.
נזכרתי בכל זה כשהשתתפתי בהלוויה.
כשהסתיימה ההלוויה הגיעו אליי שני ילדיה, רוברט ודיוויד, כדי להודות לי על הסיוע בארגון ההלוויה היהודית. דיברנו על דמותה. תמיד ידעתי שהיא הייתה “אידישע מאמע” מובהקת, היהדות תמיד הייתה חשובה לה. היא אהבה את החגים ושמרה על כל המאכלים והמנהגים היהודיים המסורתיים.
רוברט ודיוויד סיפרו לי על החוויה שלהם כילדים באוהיו.
כששאלתי אותם איך הם זוכרים את אימא שלהם בילדותם, הם השיבו כי הם זוכרים קושי. הם סיפרו שהיה להם קשה להתבלט כיהודים והם תמיד חששו מאנטישמיות. אימא שלהם רשמה אותם לבית הספר היהודי, אך הם לא אהבו ללכת אליו. האם נעמי רצתה חינוך יהודי לילדיה, אבל הילדים לא שיתפו פעולה.
אפילו חגיגת בר מצווה לא ערכו להם.
כששמעתי זאת, ציירתי את דמותה של הנפטרת. הכרתי אותה. היה ברור לי שהיא רוצה חגיגת בר מצווה יהודית לילדיה. הייתי בטוח שכאב לה בכל השנים על כך שהילדים שלה לא ציינו בר מצווה. היא בוודאי הייתה רוצה לחלוק איתם את האהבה שלה ליהדות.
אמרתי, אולי זה הזמן, דווקא כעת, להגשים לה חלום שמעולם לא זכתה לראות מתממש. שאלתי את רוברט ואת דיוויד אם הם רוצים לחגוג בר מצווה.
•
הסיטואציה הייתה ביזארית. אנחנו עומדים בשערי בית קברות, אחרי מסע ההלוויה. שני יתומים. יצאנו החוצה ונטלנו ידיים. האחים היו להוטים להניח תפילין. לומר ‘שמע ישראל’, ולהתפלל.
דמעות נקוו בעיניהם בעת ששרנו את “סימן טוב ומזל טוב”. הם ידעו שאימא שלהם, שרק נקברה, עומדת למעלה ומוחאת כפיים עם שני הילדים שלה.
מעולם לא חשבתי שאשתתף בתוך שעה אחת בהלוויה ובשתי חגיגות בר מצווה. אבל השבוע זה קרה.
לקח לי זמן לעכל את החוויה. לנגד עיני עמד לשונו של הזוהר על עצב מצד אחד ושמחה מצד שני.
כשיש לנו צער בחיים, אנו תוהים איך נוכל להיות מאושרים. אבל גם כשעצובים אפשר במקביל גם למצוא ניצן של שמחה. הלב שלנו גדול מספיק בשביל להכיל את שתי התנועות הללו יחד.