1.
ופתאום בשעת צהריים קיבלתי בבת אחת עשרות הודעות חיזוק בווטסאפ. אני רגיל לקבל תגובות חמות מקוראי הטור הזה – ותודה גדולה על כך, זה לא מובן מאליו – אבל הפעם משהו היה מוזר. קודם כל התזמון. ההודעות לא התפזרו על פני שבוע שלם, אלא הגיעו בתוך דקות ספורות, ממש מבול הודעות (וזה אפילו לא היה ביום שהתפרסם טור). וגם הנוסח היה שונה.
אלה לא היו הודעות התמיכה או ההסכמה הרגילות, אלא ממש הודעות נרגשות, מחבקות: “ידידיה, חזק ואמץ ואל תחת!”, “ה’ איתך!”, “אשריך שנתפסת על דברי תורה!”, “מקווים שאתה לא לוקח ללב!”
טוב, זה כבר התחיל להלחיץ אותי, כל סימני הקריאה האלה. מה קרה שכל כך הרבה אנשים, שאת רובם אני לא מכיר, מוצאים לנכון לחזק ולחבק אותי בשעת צהריים מנומנמת זו? את מה, למען ה’, אני אמור לא לקחת ללב?
ואז אחד מהם שלח לי צילום מסך של מסרון אנונימי שהופץ בתשלום לאין־ספור טלפונים סלולריים: “שקריו של ידידיה מאיר נחשפים: ממי שצועק יומם ולילה על שקרים הייתי מצפה לקצת יותר יושר”.
טוב, זה כבר באמת היה מפחיד. דמיינו לרגע שאלפי אנשים מקבלים מסרון כזה עם השם שלכם ועם הכותרת הדרמטית על כך שהשקרים שלכם נחשפים. ועוד עם ציטוט חריף מאיזה מגיב, שנשמע מאוד חשוב, שמתייחס לחשיפה ואומר שהיה מצפה מכם לקצת יותר יושר.
מיהו אותו מגיב שמצפה ממני לקצת יותר יושר? מבקר המדינה? עו”ד אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון? מפקד להב 433?
2.
ברגעים הראשונים זה ממש מפחיד. התחלתי לחשוב אילו שקרים שלי כבר יכולים להיחשף. שיצאתי מאוחר לפגישה חשובה ואז שיקרתי ואמרתי שהיו פקקים בדרך? שהברזתי משבע ברכות ואמרתי שהיה לי משהו אחר באותו ערב למרות שלא היה לי? שלחצתי בווייז “איני הנהג” למרות שהייתי הנהג? מה כבר עשיתי?
אתה מתחיל להריץ את החיים שלך כמה שנים אחורה, ואז קדימה, ומנסה לחשוב איזו פרשה מביכה בחייך התפוצצה הרגע בקול רעש גדול, עד כדי כך שאנשים טובים שאתה לא מכיר רואים לעצמם חובה להשיג את המספר האישי שלך ולעודד אותך בשעתך הקשה.
לחצתי בידיים רועדות על אותו לינק שנשלח לאלפים, וגיליתי ברגע אחד את הפייק. אפשר לנשום לרווחה: כל השקרים שלי לא התגלו. עדיין לא.
מה הסיפור?
כמה ימים קודם לכן פרסמתי כאן את הטור על מתן כהנא, על כמה מביש היה היום ההוא שבו, במשך 12 שעות, הוא הוביל את המעמד בוועדת הכנסת שבו טינפו ושיקרו ולכלכו על עמיחי שיקלי, היחיד שנותר נאמן להבטחות הבחירות שהם מזמן שכחו. ואיך כל האירוע הבזוי הזה, שבו שחור הפך לבן ונאמן הפך פורש, בכלל לא היה קשור לשיקלי.
כל זה הרי נעשה כדי להפחיד את עידית סילמן, או את יום טוב כלפון (כשעוד נשא בתואר המפוקפק “ח”כ במפלגת ימינה”), או אחרים שמצפונם מייסר אותם, ובימינה כידוע חוששים מאוד מהמצפון הזה.
הטור המדובר הסתיים בתשובה המדהימה, אין מילה אחרת, של מתן כהנא לרפי רשף על השאלה, אם לא אכפת לו מהכעס של הבוחרים על כך שלקח את קולם והלך לדרך הפוכה: “ברמת התחקור האישי שלי, אני פשוט קיבלתי על עצמי, ואני מאוד משתדל, לא להבטיח יותר שום דבר”.
מה עשו אנשי מתן כהנא בתגובה לטור החריף?
מצאו בפייסבוק פוסט תגובה של כותב אלמוני, חנן גרשוני, טקסט ארוך שבו הוא מגיב למשהו שכתב חבר שלו, ואז בהמשך מתייחס גם אליי: “מאיר חתך את הקטע לא באמצע משפט, אלא באמצע מילה: כהנא אמר ‘וברמת’ ומאיר הוריד את הוי”ו כדי להסתיר את העובדה שזה היה רק החלק השני של התשובה”, ואת הפלפול הזה הפיצו בתשלום באלפי מסרונים מפוצצים עם הכותרת המשמיצה.
3.
זה מצחיק בכלל להתייחס לטענות. אילו עובדות אני יכול להסתיר או לשנות? הרי כולם יכולים לצפות בריאיון המלא של רפי רשף עם מתן כהנא ולראות מה בדיוק נאמר שם.
אבל אתם יודעים מה, כדי לא להטריח אתכם וכדי לא להוסיף צפיות לאתר ‘מאקו’, בואו נביא את הטקסט המלא, שרק מוציא את כהנא עוד יותר גרוע. כך שואל אותו רפי רשף: “אתה זוכר מן הסתם את הציטוט הזה, בערוץ 20. אמרת למראיין: ‘אתה תהיה רקדן ראשי בלהקת בת שבע לפני שאשב עם מרצ'”.
והנה התשובה המלאה: “אז אחת, אני מאוד מאוד מתבאס על זה שאני עכשיו אחד מקבוצה של אנשים שהבטיחו משהו אחד ועשו בסוף משהו אחר. וברמת התחקור האישי שלי, אני פשוט קיבלתי על עצמי, ואני מאוד משתדל, לא להבטיח יותר שום דבר”.
זה באמת לא ייאמן: כהנא לא מתחרט. לא מתחרט על שינוי העמדות המוחלט, על האופורטוניזם, על גניבת הקולות, על החרמת חצי עם, על החבירה לאויב מבית ומבחוץ. הוא מצטער (סליחה, “מתבאס”) רק כי איבד את האמון. התקלה היא לא בכך שהפר את כל ההבטחות, אלא בכך שהבטיח! ולכן המסקנה שלו מכל הסיפור היא אחת, רק אחת: מכאן ולהבא לא להבטיח שום דבר. שרק לא יהיה איזה קו אדום שעליו יכריז, איזה ערך שאליו יתחייב, כי אחר כך זה יגביל אותו ויעיק עליו עם ציטוטים מהארכיון.
ובמקום להשפיל מבט מול הציטוט הבאמת מביך הזה של כהנא, שבימינה יודעים כמה הוא מסמל את הכול, החליטו לצאת לקמפיין ממומן. שקריו של ידידיה מאיר נחשפים: הוא הוריד את ו’ החיבור מהתגובה של מתן כהנא!
4.
אז עכשיו, אחרי שהחזרתי את ו’ החיבור, אפשר לקבל תשובה למה ששאלתי בטור: מתן כהנא, למה הבטחת שלא תשב עם מרצ, רע”ם והעבודה, הבטחת שלפיד לעולם לא יהיה ראש ממשלה, קיבלת קולות רק על בסיס ההבטחות האלה להקים ממשלת ימין, ובסוף אתה מפר הבטחה אחר הבטחה וממליך את כל החבורה הזו לבוסים של המדינה, ועוד מעז לקרוא לשיקלי פורש?
אבל מאז הטור ההוא עברו כמה ימים. וכמה ימים בממשלת “עבירה גוררת עבירה” זה המון זמן. מאז מתן כהנא הספיק לפרסם את הפוסט הנרגש והמדובר שלו על מנסור עבאס, שבו שבר עוד קו אדום – הוא הכריז לראשונה שהממשלה הזו היא לא בדיעבד, היא לכתחילה. זה בכלל לא אילוץ, זו גאווה לשבת עם רע”ם ולא עם הליכוד. ככה צריך. וכמובן שבזמן שהפוסט הזה שלו פורסם, נשברה עוד מוסכמה. כי הנושא כבר מזמן בכלל אינו עבאס, אלא הרשימה המשותפת. בת הברית החדשה של הקואליציה, כדברי לפיד.
5.
ומה השיטה של הטייס (במיל’) מתן כהנא – עד לא מזמן הפנים היפות של הציונות הדתית – לסתום את הפה של כותב אידיאולוגי נגדו? להפחיד. להפיץ פשקווילים סלולריים.
אני מניח שאנשיו בנו על זה שרוב מי שמקבלים את המסרון לא יטרחו לפתוח את הלינק. רק ייכנס להם לתודעה שהתפרסמו טענות על שקרים של ידידיה מאיר. ובעיקר, הם רצו לעשות לי “וואה!”. תיזהר, גם אנחנו יודעים להגיב. לא כדאי לך להמשיך להתעסק איתנו. אנחנו נספר לכולם שאתה שקרן. זאת השיטה. אלה הטכניקות.
ואז, אחרי עוד כמה דקות, הפחד הגדול שהפך ברגע לכעס גדול – הפך לתחושת סיפוק. אפילו גאווה. כן, אם היה שווה לאנשי מתן כהנא להעליל עליי דברים בתשלום, כנראה שמה שאני כותב מזיז להם, עושה להם נזק, משפיע על דעת הקהל. והמחשבה על כך בהחלט נותנת לי כוח להמשיך ולכתוב. אז “ברמת התחקור האישי”, כמו שאמר מישהו, פשוט קיבלתי על עצמי להמשיך.
6.
וכמה מעודד לראות איך השקר כבר לא תופס, לא משנה בכמה מסרונים הוא יופץ. ראינו איך בנט התקבל השבוע באלקנה, יישוב שבבחירות האחרונות נתן לו 38 אחוזים מהקולות – וכשהוא מגיע כראש ממשלה לביקור ממלכתי, כמעט אף אחד לא רוצה לראות את הפרצוף שלו. מי הקהל שבסוף הצליחו להביא לקבל את פניו? ילדים חסרי ישע בכיתה א’.
רק להם הוא יכול אולי למכור שהמאבק נגדו הוא על עניינים של טעם, כמו “כאלה שאוהבים בננה וכאלה שלא אוהבים בננה”. שמעתם מה קרה ברעננה? אדם עם חמישה מנדטים דרס את האמת ואמר שהיא רק בננה.
ועל הדרך לאלקנה אני בכלל לא מדבר. ראש ממשלה שצריך לבוא במחתרת, עם תרגילי הסחה שיבלבלו את האויב, להקדים בשעה מהתכנון המקורי, לחסום באמצעות המשטרה את דרכם של המפגינים, ולתקוף במפתיע מהאוויר. אני מדמיין איך בלשכת ראש הממשלה פתחו מפות כדי להתחיל לנווט ולחשוב על דרכים עוקפות ושבילי עפר. איך מצד אחד ליצור מצג שבנט מחובר ויורד לשטח, ומצד שני לפגוש כמה שפחות אנשים שהונה אותם. ואז הבריק למישהו רעיון המסוק.
השבוע פורסם שבנט לא יגיע לעצרת יום ירושלים במרכז הרב, עצרת שבה נואם ראש הממשלה באופן מסורתי כבר עשרות שנים. אני מבין את החשש מתגובת הקהל. אבל בעצם, למה שלא יגיע גם לשם במסוק, וישתלשל בחבל מעזרת הנשים, ישירות אל הבמה?
7.
בעזרת ה’, אנחנו בסוף דרכה של הממשלה. במערכת הפוליטית ראו השבוע את אלקנה, וגם את קידה, ובסוף עוד מישהו יפרוש. לכו תדעו, אולי זה יהיה האוזר או אלקין, או כל מי שהמצפון לא נותן לו לישון.
רק שזה לא יקרה מאוחר מדי. הרי ראינו לאחרונה שלושה סוגי התמודדות עם השקר הגדול: השיקלים, הסילמנים והכלפונים. זה ממש משל על נפש האדם: יש כאלה שמיד בוחרים באמת, יש כאלה שמתמהמהים ולוקח להם המון זמן והם צריכים יותר אומץ וכוחות כדי להכריע, ויש כאלה שמתמהמהים יותר מדי – ואז כבר אי אפשר לתקן.
הם מוצאים את עצמם נבעטים מהכנסת שעה לפני שבת, מושפלים, כשהשר שמעליהם מתפטר והופך להיות ח”כ, העיקר להיפטר מהם. רק תחשבו איפה יום טוב כלפון היה, לו יום קודם היה מודיע מיוזמתו על פרישה, כפי שכנראה שקל לעשות.
אני חושב על זה הרבה השבוע, לא רק ביחס לפוליטיקה אלא ביחס לחיים האישיים של כולנו. מתי אנחנו שיקלים, מתי סילמנים ומתי כלפונים.
הלוואי שנזכה לתקן את מה שצריך לתקן בזמן. שלא נבוש ולא נתכלפן לעולם ועד.