בושה.
זה הדיווח שראיתי אתמול שהבהיל והחריד אותי: “המשטרה מדווחת על 4 שקים מלאים בכלי עבודה שנתפסו במיניבוס שהיה בדרכו למירון, ככל הנראה הכלים נועדו לחבל בתשתיות חשמל ותקשורת בהר מירון”.
אחר כך ראיתי את התמונות, את הציוד, את הצעירים היקרים אשר הביאו אותם. בושתי, נאלמתי דומיה.
לא האמנתי שזו התמונה, לא יכולתי לדמיין שלכך נגיע. כשאתה לא רואה את זה, אתה לא מאמין.
אינני תמים. אני יודע שיש במחנה החרדים אנשים אלימים, מושחתים, פראי אדם. זכיתי לא פעם לטעום מנחת ידם. שנים שרבותינו לוחמים כנגדם, מוקיעים את מעשיהם, מתנערים מהם בתכלית, וידעתי שהם קיימים, ראיתי את מעשיהם והשלכותיהם ההרסניות.
אבל… יש, אבל גדול!
עד היום חשבתי שהם מחבלים באלתורים, מאלתרים משהו ומשחיתים. זה פסול וזה נורא, זה מיעוט אלים והרסני, איני סלחן כלפיהם, אבל זה קורה. בכל קבוצה יש חריגים, ולפעמים מזיקים.
אבל להגיע עם ציוד חבלה מוכן בכדי לחבל? זה עוד לא שמעתי בציבור של יראי ה’. לא נתקלתי, לא דמיינתי לעצמי.
קשה לי לעכל את זה, עצוב לי מאוד. אני המום, הלם מוחלט.
•
ההילולא דרשב”י במירון מעולם לא הייתה משהו בקונצנזוס. בתיעודים ההיסטוריים מאז ועד היום, אנו פוגשים מלא פולמוסים וויכוחים מכל הכיוונים. אני לא ארחיב על כך כאן. חומר מרתק אפשר למצוא בשו”ת חתם סופר, ספר כבוד מלכים, טל ירושלים, ספר הילולא דרשב”י של הריא”ז מרגלית, על הגאולה ועל התמורה – ואין-ספור מאמרים ומחקרים.
מאז שאני מכיר את עצמי, בכל שנה לקראת ל”ג בעומר צצים ועולים קריאות ואזהרות מגופים שונים, ושל יחידים, עם אמירת וקביעות כאלו ואחרות לגבי מירון והילולה דרשב”י, לצד זה שההילולא של ל”ג בעומר במירון הלכה והתרחבה והגיע לממדים אדירים בסדרי גודל של אירועים בינלאומיים.
כשהייתי בן שנתיים וחצי, הביאו אותי הוריי לעשות את החאלאקע במירון בל”ג בעומר. יצאנו עם טנדר הפולקסוואגן של דודי זקני הרה”ח ר’ מאיר וואלס ז”ל – אבי, אני ובן גילי ושאר בשרי יוסף שלום קרויס, עם אביו והסבא המשותף ר’ יצחק ווייסמן ז”ל.
הגענו עד לשער הכניסה של בניין המערה, שם חנינו, נכנסנו למערה, בחדר הפנימי גזר לנו את מחלפות שערינו ראש ישיבת סאטמאר ומו”צ העדה החרדית הגה”ק רבי משה אריה פריינד זצ”ל (לימים גאב”ד ירושלים), וחילקו שם כיבוד ושתייה. רקדנו מול המדורה שעל ראש הגג, וכל מי שבא הוסיף קצת צמר גפן ושמן זית למדורה.
בפעם הבאה שנסעתי למירון היה זה בשנת תשמ”ח. יצאנו מירושלים באמצע הלילה עם אוטובוס (לא מלא, פשוט לא הייתה דרישה…) וחנינו בחניון מגידו. משם טפסנו על ארבע עם לוקסים (מנורות גז) עד לבניין המערה. עלינו על הגג שהיה ריק לגמרי. היה שם מנין לתפילת שחרית בנוסח תולדות אהרן, בניצוחו של דודי זקני הרה”ח ר’ מאיר שישא ז”ל, שהיה לו יארצייט בל”ג בעומר.
בפעם השלישית הייתי במירון בחאלאקע של בני הרה”ח ר’ אברהם עמרם. חנינו אז בחצר ‘חסד לאברהם’ סקולען, ועשינו את החאלאקע על הגג החדש.
•
לפני שני עשורים החל התפתחות חגיגית ענקית במירון לכבוד ההילולא דרשב”י, כאשר עסקני תולדות אהרן סללו רחבת ריקודים חדשה מאחורי בניין המערה, אחריה באו עוד רחבות ושטחי ריקודין קדישין.
הרבי מתולדות אהרן התחיל בהדלקת המדורה בנעילת היום, לחבר בין ל”ג לל”ד בעומר ונסך בו תוכן משלו, שירי דביקות, מעמד קבלת עול מלכות שמיים, דברי כיבושין, ההדלקה המרגשת והריקודים בבחינת: אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה, בְּשִׁמְחַת קְהַלֵנוּ, גִּילֵנוּ, דִּיצַת נַפְשֵׁנוּ, הַמְּשׁוֹרְרִים, וְכָל מִינֵי שִׁירִים, עַם שׁוֹאֶבֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ רוּחַ נְדִיבָה, פְּרִישַׂת כֹּהִֵּן בּרֶשֶׁם, צוֹעֵק אָנָּא הַשֵּׁם, קְהַל קְדוֹשִׁים, רוֹגְשִים בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים”.
הרבי מתולדות אהרן בנה את השיטה וכולם אחריו, כולל הרבי מבאיאן שלקח לעצמו את זכות ההדלקה המרכזית עם צאת הכוכבים לפתיחת חגיגות ל”ג בעומר, הזכות אותו רכש אבי השושלת הסבא קדישא מרוז’ין זי”ע.
זכות ההדלקה נרכשה לעולמים מהקהילה הספרדית הוותיקה על-ידי בן חורגו ומשפחתו, לימים רבה של צפת רבי שמואל הליר, אשר עמד על משמר הקודש להדליק את המדורה בשליחות הקודש הסבא קדישא מרוז’ין, ואחריו בנו, האיש הפלאי רבי אברהם יצחק העליר, הסבא רבה של האדמו”ר מתולדות אהרן, רבי אברהם יצחק קאהן ז”ל.
בעצם חוזרת העטרה ליושנה, והרבי מתולדות אהרן מטביע את חותמו של הכהן הגדול על שמחת הילולא דרשב”י וממשיך את מורשת אבותיו.
•
ההילולא בל”ג בעומר צברה תאוצה בצורה מהירה ובממדים בלתי נתפסים. הציבור הכפיל את עצמו, מגיעים אלפים ורבבות מחו”ל, קהילות מתארגנות לבוא ביחד, לערוך במקום אירועים קהילתיים, והשמחה מרקיעה שחקים.
הכל לכבודו של רשב”י, ואין אחראי במקום. התשתיות מינוריות ביותר, החגיגה משתוללת, כל איש טוב מקים ארגון ומציע עזרה, בונים וחופרים בכל מקום, אין תכנית אב, אין בעל הבית, כולם לשם שמים מתכוונים, אבל בסופו של דבר אין אחראי למקום ולאירוע, המון פרויקטים טובים, רעיונות נשגבים והציבור נהנה והולך לו.
אבל ברור שזה שטח הפקר, וזה לא יכול להיות כך.
הרשויות גם הם עומדים מן הצד ולא עושים משהו מהותי, כל אחד מצטמצם בחלק הקטן שלו וזורק את האחריות על האחר, וכל אחד רוצה מקסימום קרדיט, מקסימום הטבות ואינטרסים, מינימום התחייבות, מינימום אחריות והשקעות.
כך הגענו למצב שיש הרבה עושים, הרבה לוקחי קרדיטים, הרבה נוכחים, ובלאגן ענק וגדול.
זה לא אמור להיות כך. זה מתכון לאסון, להתמוטטות, לסכנות ולאבדן נפשות. וזה אכן הגיע – ובשנה שעברה שילמנו מחיר קשה וכואב.
מי לוקח אחריות? מי משנה את הגישה? זה כבר סיפור.
נאמר ככה: המדינה הייתה חייבת להתערב, מה לעשות ואיך, זה כבר ניתן לוויכוח. כל אחד שומר על החזקה שלו, על המנהג והמסורת שלו, על הנוסטלגיה והמאצעב שלו, ואבוי למי שיעז להזיז משהו ומישהו.
יש הרבה טענות מול הפרויקטור והרשויות, יש הרבה טענות מול מנהלי האתר, בעלי ההקדשות, ועדת החמישה, ויש גם טענות בין הקבוצות השונות, בין החסידיות השונות, בין ארגוני ההכנסות אורחים השונים, בין אנשי ועסקני ונאמני מירון, הוותיקים והנאמנים והישרים, המאכערים והקבלנים השונים, עם כל מיני שמות נרדפים.
הטענות אפילו צודקות ביותר, אבל עם טענות לא מתקדמים לשום מקום. יש אפילו ששרטטו מפות, ומציעים הצעות אפקטיביות, תכניות מפורטות לפתרונות, אבל אי אפשר לאחד את כולם, וגם אין סמכות על, לא תורנית ולא ניהולית, יש גם כאלו ששום סמכות לא תקבע להם מה לעשות.
מטעם הבד”צ של ‘העדה’ התקיימה השבוע עצרת תפילה לעורר רחמים ולהתפלל בעניין, אבל בשום פנים ואופן לא נאמרה מילה על אופציה של מעשי אלימות ח”ו, על כיוון ללכת בדרכי הגויים, על מטרת שמקדשת אמצעים ח”ו. זו לא דרכנו, אין זו דרך התורה ולא של שומרי תורה.
אפשר להתנגד, למחות, להשתדל, להתלונן, לעשות ככל מה שאפשר ליהודי שומר תורה שעומד על העקרונות שלו, שחרד על צביון החגיגות של ל”ג בעומר, על האווירה המרוממת של מירון ל”ג בעומר, זה בוודאי.
אבל – – –
אלימות לא יכול להיות אמצעי, בשום פנים ואופן! מעשי חבלה מאורגנים, מתוכננים, זה התארגנות לפשע! זה גם לא יביא לשום פתרון לעניין מירון.
•
השנה תהיה ההילולא דרשב”י במירון אחרת לגמרי ואין לנו אלא להתרפק ולעלות זיכרונות, באותו שפה פיוטית של רבי יהודה הלוי ז”ל:
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה. הֲלא לְמִשְׁמַע אזֶן דָּאֲבָה נַפְשֵׁנוּ:
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כּהֵן בְּהוד וַעֲטֶרֶת.
מָלֵא מֵאור נוצֵץ וְהוד עטֶה כְּאַדֶּרֶת.
עולֶה לְבֵית מִקְדָּשׁו לַעֲמד עַל מִשְׁמֶרֶת.
לָבוּשׁ שְׁמונָה בְּגָדִים לְכָבוד וּלְתִפְאֶרֶת:
אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה דָּגוּל בְּסוד הָרוּחַ.
מָלֵא מֵאור נוצֵץ כְּאור שֶׁמֶשׁ זָרוּחַ.
עולֶה וְהוּא בְּסוד הֲמון רַבָּה.
מָלֵא מֵאור נוצֵץ כְּלַפִּיד או כְּמו לַבָּה.
עולֶה בְּאום נְקִיּוּת מְרֻבָּה.