קבוצת נוצרים אפריקנים מאזינה בקשב לצלילי הנבל. המנגן, רב יהודי, עטור בזקן לבן משמיע להם מפסוקי התהילים. אקורד הסיום מושמע ולאחריו מושלכת דממה באולם. הם מתארגנים בשורה ארוכה לקבל את ברכתו כשכל אחד בתורו כורע ברך ומנשק את ידו. חלקם אף משתחווים על הריצפה בפישוט איברים.
זהו סיפורו של הרב דוד משה לואיס ז”ל, גאון מוזיקלי, צייר פנומנלי ואיש קבלה ירושלמי, שגויים מכל העולם שיחרו לפתחו על מנת לתהות על קנקנה של היהדות ולקבל את ברכתו.
הרב לואיס גדל בפיאוריה שבמדינת אילינוי למשפחה יהודית מתבוללת, שהיגרה לארה”ב מאירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. כישרון הציור שלו התגלה כבר מילדותו הרכה, אך הוריו כוונו אותו ללכת וללמוד מוזיקה ונגינת חצוצרה.
כבר בגיל 15 דוד התקבל לפילהרמונית בעירו והחל לנגן בקונצרטים שונים. עיתון מקומי שנחשף לתופעה החריגה, דיווח על קבלתו לתזמורת. את המגמה המשיך גם בלימודיו האקדמיים, בהם החל ללמוד מוזיקה עיונית ברמה גבוה.
•
נפשו הסוערת של דוד הובילה אותו להרהר על משמעות החיים, והוא החל להמשך לעולמות שנים של מיסטיקה ורוחניות, על אף שגדל כאתאיסט. באותה תקופה של שנות ה-60, החלה תסיסה של מרדנות וחיפוש בקרב הדור הצעיר בארה”ב, שהובילה לתופעת ‘ההיפים’, אליה דוד הצטרף בחדווה.
הוא מצא עצמו עם שיער ארוך ולבוש מרושל, כשבתיקו ארוזים חפצים בודדים ולצדם כלי הנגינה שלו, נוסע בטרמפים ממדינה למדינה בארה”ב, עובד כנגן בעבודות מזדמנות.
בשלב זה של חייו, התוודע לכת הזן ההודית ואט אט החל לחשוב ולתהות על קיומה של נבואה ושל כוחות רוחניים שונים. באחת התחנות התגלגל למנזר נוצרי דומיניקני, שם מזהים את כשרונו המוזיקלי וממנים אותו למרצה למוזיקה של חניכי הכנסייה.
חייו מתחילים להשתנות.
השיבה ליהדות
ראשי המנזר, שדוד מצא חן בעיניהם, החלו לנסות לשכנעו להתנצר ולהתמנות לכומר, אך הוא מסרב. לראשונה בחייו הוא נזכר במוצאו היהודי. נזירה נוצרייה שניסתה להמשיך במלאכת השכנוע, מסרה לידיו ספר קבלה עתיק שכתבה יהודייה אנוסה מתקופת האינקוויזיציה. בתוך הספר הוא פוגש ציור המציג את מרכבת יחזקאל, ומעיו התהפכו.
הוא הרגיש שסוף-סוף הוא פוגש משהו רוחני אמיתי ומוחלט. ברגע אחד הוא הוצף ברגש עז של סלידה מהמנזר הנוצרי, ובלי לדווח לאיש אסף את חפציו ונטש.
הוא ממשיך במסע החיפוש שלו בואכה לוס אנג’לס. תוך שיטוט ברחובות, נתקל ביהודי לבוש בגד שחור ארוך. הוא רואה את הציציות משתלשלות מבגדיו ומייד צפים בו הזיכרונות מהתיאורים ששמע על “היהודים של פעם”. הוא קושר שיחה עם אותו יהודי, שליח חב”ד מקומי ואט-אט מתחיל להתקרב ליהדות.
לבסוף הוא חובר לקבוצה של אמנים יהודים בעלי תשובה, שנסעה ללמוד בישיבת חב”ד בניו יורק. שם הוא מתוודע לרבי מליובאוויטש, שהטיל את החותם הסופי על יהדותו.
•
במאים ואמנים מהשורה הראשונה בארה”ב ביקשו את לחניו ואת שירותי המוזיקה שלו, אך הוא סירב להם. רק לימוד תורה היה בראש מעייניו באותה תקופה. בהמשך, בשנת תשל”ח, בחר לעלות לארץ-הקודש, וכאן הקים את ביתו עם רעייתו פנינה.
מידי פעם נהג לטוס למדינות שונות באפריקה ובאירופה, כשהוא מחפש אחר קהילות ויהודים שכוחים, אותם היה מחזק ומעודד.
אהבתו לסודות שמאחורי אותיות לשון הקדוש, הובילה אותו ללימוד כתיבת סת”ם, בה ראה את ההתגלמות של ציור וקבלה, שכבר היו חלק אינטגרלי בחייו.
אור לגויים
יום אחד ביקשו ממשרד החוץ להביא אליו קבוצה של נוצרים אוהבי ישראל, על מנת שירצה בפניהם. הקבוצה יצאה ממנו בצמרמורת והתרגשות גדולה, ומאז זה הפך לנוהל קבוע. קבוצות של גויים היו מתאספים סביבו, והוא היה פורט על נבל או נושף בחצוצרה ומשמיע פרקי תהילים.
“דה וינצ’י של היהודים” הם קראו לו, לאחר שנתקלו ביצירותיו המופלאות בתחום המוזיקה והציור.
בשנת 2006 הגיע הדלאי למה, המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי, לראשונה ארצה. הרב לואיס התבקש לנגן עבורו בטקס קבלת הפנים. הוא התרגש מכך מאוד כיוון שבצעירותו למד הרבה מן החוכמות. לשמע נגינתו, הדלאי למה התרגש מאוד.
כשהרב לואיס ניגש אליו לבקש את ברכתו, השיב לו הדאלי לאמה: “לא, אתה תברך אותי” – והרכין את ראשו בפניו. לאחר שבירך אותו, הדלאי למה הסיר את הצעיף שלו והניח על צווארו של הרב, והוא בחזרה הניח עליו את הטלית קטן שלו
•
במשך שנים הגה הרב לואיס בתורת הקבלה והחסידות, ובציוריו שילב אלמנטים קבליים שונים, בצורת אותיות וספירות.
בביתו קיים שיעור קבלה קבוע, אליו הגיעו פרופסורים ואנשי שם. במשך שעות ארוכות הוא היה יכול לצלול אל עולמות מופלאים של ספירות, אותיות ומלאכים, כשהוא שובה את הקהל אחריו.
סיפור מרגש אחד מיני רבות, אירע כשהרצה למשלחת חשובה מגרמניה. לאחר שסיים את דבריו, נעמד כומר שנכח בקהל ואמר: “בשמי ובשם הקהל כאן אני רוצה לבקש ממך שתמחל לנו על פשעי העם הגרמני בשואה”.
הרב לואיס נעשה חמור סבר וענה: “מי אני שאמחל לכם? החובה שלכם היא להכיר בפשע שלכם ולהעתיק את הזיכרון שלו מדור לדור לבל ישכח חלילה”.
לשמע הדברים הקבוצה כולה החלה לבכות.
לאחר מספר חודשים הגיע אליו מייל ממנהיג הקבוצה, בו הוא מבקש לבוא ארצה ולבקר אותו בדחיפות. הוא עלה על מטוס והגיע עם אשתו ובנו אל בית הרב, כשהוא מספר שיש לו זיקה לעם היהודי: “סבתא של סבתא שלי הייתה יהודייה”, אמר.
אם כך, אמר לו הרב אתה יהודי גם כן! אותו יהודי חזר לביתו, עזב את לימודי הכמורה וגייר את משפחתו. הוא רצה להגיע ארצה, כדי שהרב יראה אותו לאחר השיבה ליהדותו, אך אז פרצה מגפת הקורונה.
כששוב התאפשר לו לעלות ארצה, הרב דוד לואיס כבר הלך לעולמו בג’ באב תשפ”א, בגיל 72, לאחר שנזדכך במחלה קשה.
