“הייתה ילדה טהורה”: הוריה של שיר חג’אג’ הי”ד מקימים מקווה לזכרה

היה זה בינואר 2017 כשירד המסך על חייה של משפחת חג’אג’ ממעלה אדומים. אחרי שעות ארוכות של חרדות וחוסר אונים נודע להרצל, מירב ובנותיהם, שבתם החיילת, שיר הי”ד, עמדה בלב פיגוע הדריסה בארמון הנציב ונהרגה.

היא, יחד עם עוד שלושה מחבריה שעמדו לצידה: שירה צור, יעל יקותיאל וארז אורבך הי”ד.

הוריה יוצאים השבוע, שבוע הזיכרון – בפרויקט ענק לזכרה של שיר, באמצעות הקמת מקווה נשים מפואר במרכז הארץ.

עבור הוריה של שיר זהו יום הזיכרון החמישי של מחשבות זיכרונות ואבל, והכאב עודנו מכה בעוצמה. “בשבוע של יום הזיכרון, חווים נפילה מאוד גדולה. כל הזיכרונות וכל החוויות, הכל עולה וצף. האמת שבמחשבה הראשונה זה מה שהכי מתחשק לעשות. ליפול למטה. לשקוע. צריך ממש להילחם ברצון הזה כל השנה ולהישאר עם הראש למעלה. אני מאוד משתדלת לעשות הכל כדי לא לצנוח. לוקח כמה ימים להתאושש אחרי יום הזיכרון ולחזור לשגרה”, מספרת מירב.

לא רק יום הזיכרון מציף את הזיכרונות, אלא גם מעשים וחוויות יומימיות רגילות מעלות את תמונתה של שיר בעיני רוחה של מירב. “הקושי בחוסר של שיר וההפסד של הילדה המדהימה הזאת הוא יומיומי. היא אצלי בלב 24/7. כל דבר שקורה אני חושבת מה היא הייתה עושה. יש בור מאוד ענק וחוסר מאוד ענק כל יום. נאחזים בבנות שנשארו. יש לי הרבה נחת מהן. אני בטוחה שהן גם נאחזות בנו באותה מידה.

“מה שעוד עוזר זה עשייה, העמותה שהקמנו לזכרה של שיר. אנחנו כל הזמן עסוקים. גם בתחום של הניסיון לשנות את המציאות שיהודים נרצחים. העשייה הזאת עוזרת להתגבר על הקושי היומיומי. אפשר לומר שאנחנו מעסיקים את עצמנו לדעת”.

מירב חוזרת לרגעי האימה של אותו יום מר, בו התבשרו שלא יראו יותר את בתם האהובה.

“באותו יום שיר יצאה מהבית ברבע לתשע. ההרגשה הייתה מאוד טובה. היא הייתה שבת בבית איתנו וזה היה יום ראשון. באותו שבוע היא הייתה צריכה לצאת לסדרת חינוך בירושלים וקבענו להיפגש, אמרתי לה תגידי לי מתי אפשר להיפגש, נלך יחד לכותל, תכננתי להביא אוכל. לוויתי אותה למעלית ושם נפרדנו. שום דבר שמבשר על בשורה רעה שאמורה להגיע.

“בסביבות 13:15 הרצל אומר שהוא שומע מלא סירנות בירושלים. משהו גדול. הדלקתי טלוויזיה. מדובר היה בפיגוע דריסה בארמון הנציב. בהתחלה אמרו שמי שנפגע היא קבוצת מטיילים. אחר כך אמרו שמדובר בחיילים. איך שאמרו שאלה חיילים התחיל ליפול לי הלב. אחרי זה אמרו שאלה קצינים. בשלב הזה כבר הבנו שזה קשור ליחידה של שיר.

“החור שנפער הוא עצום”

“התחלנו לעשות טלפונים לבתי חולים. היא לא שם. שוב מנסים היא לא שם. אמרנו לעצמנו זה טוב או לא שהיא לא בבית חולים. וכל הזמן אני מנסה את הנייד שלה ולא עונים. אני שולחת לה הודעות: ‘ שיר, תעני לי שיר. שיר למה את לא עונה? שיר איפה את?’ –  ואין שום תגובה. התחלתי לחפש בחדר שלה אם היא רשמה כל מיני טלפונים והתחלנו להתקשר לכל מיני אנשים. התקשרנו לקצין העיר. אחים שלי התחילו ללכת לבתי חולים לחפש אותה שם.

“הרצל יושב על האינטרקום וצופה בכל מי שנכנס לבניין. מי זה, לאן פניו. ואני יושבת וקוראת תהילים. זה היה יום צום, עשרה בטבת. אני אומרת אין מצב זה לא אנחנו זה לא הילדה שלנו. והרצל אומר לי: תשמעי יש שם 350 חיילים, מה הסיכוי שזה שיר? מה הסיכוי? כל ידיעה בטלוויזיה מקפיצה אותנו, ואנחנו מתקשרים לכל מי שרק אפשר. בשעה רבע לשש בערב אחי מגיע אלינו ואומר לי: את חייבת לשבור את הצום את לא יכולה להיות עכשיו בצום. משכתי בכל זאת.

“הרצל מסתכל כל הזמן באינטרקום ופתאום הוא צועק לי: ‘הנה הם באים, הם באים’. אחי לא רצה לתת להם להיכנס. אבל הם דחפו בעדינות את הדלת ועמדו מולנו. וזהו. ידענו שזה נגמר”.

הורים רבים שקברו את ילדיהם מתעניינים ברגעיו האחרונים. על מה חשב. מה עשה. עם מי שוחח. כך גם מירב. “אחרי הרצח רצינו לדעת מה בדיוק היה שם. היה לנו חשוב לדעת עם מי היא דיברה. מה העסיק אותה ברגעים האחרונים. היה לי חשוב לשמוע על הטהרה שהיא עברה. אם נגעו בה בעדינות”.

ואיך קמים מכאן? זו כנראה שאלת השאלות הנישאת בפי כל במשפחת השכול.

“הבת שלי אחרי ‘השבעה’ שאלה אותי, אמא מה עושים. לא ידעתי מה להגיד. ‘לאט לאט’, אמרתי לה. החור שנפער הוא עצום, שאין לתאר.

“אני זוכרת שיצאתי מהבית אחרי שבועיים, ראיתי את השמש זורחת והתחלתי לבכות. איך יתכן שהיא זורחת? הבנות חזרו ללימודים ואנחנו לעבודה. הרמנו את הפרויקט עם העמותה של סלי מזון. המשפחה דאגה לנו במשך שנה שלמה. לא בישלתי, כל יום היינו מקבלים אוכל מהמשפחה שבאה אלינו מידי יום ביומו. במקביל התחלנו בפעילות פוליטית כי את הפיגועים האלה אפשר וצריך לעצור. זו לא גזירת גורל”.

חמש שנים חיכתה המשפחה לפרויקט ההנצחה הגדול לעילוי נשמתה של שיר: מקווה טהרה יפהפה במרכז הארץ. “שיר הייתה ילדה טהורה, ולכן מקווה שכל כולו טהרה מתאים לה וראוי להיות מונצח על שמה. היא גם הייתה ילדה יפה ולכן יהיה זה המקווה הכי יפה שאפשר”, אומרת מירב.

מירב מקווה כי תושבי ישראל יפתחו את הלב ויסייעו להם להרים את הפרויקט שעלותו מוערכת בכ-2 מיליון שקלים.

“זה מקווה לזכרה של שיר”, היא אומרת, “אבל הוא שייך לכל עם ישראל. ולכל אחד יכולה להיות הזכות להיות חלק בפרויקט המדהים הזה”.

להשתתפות בפרויקט – לחצו פה