12 שעות נמשך הדיון המהפנט על הדחת שיקלי – וזה היה קצר מדי

1.

האירוע שהתרחש ביום שני השבוע בוועדת הכנסת לא היה אירוע פוליטי. נכון, היו לו גם היבטים פוליטיים. נכון, השתתפו בו חברי כנסת – מימין, מימין לשעבר ומשמאל. נכון, הוא שודר בערוץ הכנסת. אבל כמי שעקב שעות אחרי הדיון הארוך, בלי יכולת להפסיק, אני יכול להגיד לכם בבירור שהנושאים המרכזיים שהוא הציף לא היו פוליטיים, אלא שאלות עומק של זהות, אמונה, דרך, חזון, טבע האדם, אמת, שקר, שייכות. וזאת רק רשימה חלקית.

אני לא יודע אם יש לכם 12 שעות פנויות, אבל נסו לצפות לפחות בחלק מיום העיון המכונן הזה בכנסת. זאת לא הייתה רק ההצגה הטובה בעיר, אלא ההצגה מעוררת־המחשבה בעיר.

ובמרכזה, כמובן, העימות ראש בראש של מתן כהנא, עד לא מזמן הפנים היפות של הציונות הדתית, מול עמיחי שיקלי, שאומנם חבר בשעתו פוליטית לציונות הדתית, אבל לא גדל וחונך בה. הוא לא בשר מבשרה, תסבוך מתסבוכיה.

וואו. זה היה מהפנט. תאמינו לי, 12 שעות היו מעט מדי.

2.

כשאני מסתכל על השחקנים המרכזיים במהפך שנעשה לפני קצת פחות משנה במדינת ישראל, די ברור לי מה מניע כל אחד מהם. לפיד, ליברמן, סער, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי, מנסור עבאס. אני מבין היטב מה גורם להם לעשות את מה שהם עושים. אני מכיר את הדעות שלהם, את האמונות שלהם, את החזון שלהם. גם את בנט אני מכיר. אישית. מכיר את האמביציות, את חוסר העכבות שלו, את חוסר הבושה.

אבל רגע, מה הסיפור עם מתן כהנא? הוא לא היה אמור להיות האיש הכי ישר במערכת הפוליטית? הכי ערכי?

יש לו הרי רזומה מהחלומות. כלומר, מכמה חלומות: הוא התקבל גם לשייטת 13, גם לסיירת מטכ”ל וגם לקורס טיס. אין דברים כאלה. אלוף שלושת הגיבושים. שאקל השאקלים. הוא למד בנתיב מאיר בימיה הגדולים, הוא היה מדריך בבני עקיבא, הוא היה טייס קרבי ומפקד טייסת, וזה אחרי שירות ארוך ומשמעותי בסיירת מטכ”ל, הוא לומד דף יומי (מסכת יבמות!), הוא נראה מרשים כזה. אם דורות שלמים במגזר גדלו כאן על להיות המקף המחבר – מתן כהנא הוא כמה וכמה מקפים.

אז איך זה שבסוף, כל הרזומה הבאמת מרהיב הזה, שעיקרו שנים של עשייה והקרבה למען עם ישראל בצבא, מתנקז לאותו רגע בלתי נתפס בדיון בוועדת הכנסת, שבו כהנא מישיר מבט לעמיחי שיקלי, האיש הישר והנאמן לדרך היחיד בימינה, ואומר: “השתפנת וברחת מלקחת אחריות… אתה, חבר הכנסת שיקלי, ברגע האמת, ברגע הגורלי, השתפנת. ירקת על הפרצוף של החברים שלך מהצבא, אלו שיצאת איתם לקרב… ברחת מלקחת אחריות. בחרת להשתפן כדי להשתריין”.

ועוד הטיח כהנא בהתנשאות: “הרהבת עוז והשתתפת ונאמת בהפגנת אופוזיציה נגד הממשלה… אנחנו באים להציל את המדינה ואתה חובר לגדול השקרנים בפוליטיקה הישראלית?… כנראה הכרת טוב מאיתנו את פטרונך החדש וידעת מה מצפה למי שישים את טובת המדינה לפני טובתו האישית… פרשת מאיתנו כי לא היה לך האומץ לעבור את מה שאנחנו עוברים בשביל המדינה”.

3.

זה היה מעמד מטלטל שקשה לתאר במילים. איה הקולמוס, איה המקלדת, שיוכלו להנפיק דימוי שיתאר את הסיטואציה הבלתי נתפסת הזאת? אה, רגע, יש לי דימוי חזק: זה כמו שמתן כהנא יצעק על עמיחי שיקלי שהוא לא חבר לממשלת השמאל והערבים כי לא היה לו האומץ לעבור את מה שהוא, בנט, שקד ואורבך עוברים “בשביל המדינה”.

נכון, יש ספינים במערכת הפוליטית. יש שקרנים. מימין ומשמאל. כן, גם נתניהו. ברור. אני לא ביביסט עיוור. אבל מה שמתן כהנא עשה זה לא לשקר, זה להעמיד למשפט ראווה אל מול פני כל האומה את מי שלא שיקר, את מי שנשאר נאמן לדרך – ולהוקיע אותו בחרון אף. זה אלכס גולדפרב שיושב במיצובישי, פותח את החלון וצועק על רפול שהוא ירק על פרצופיהם של בוחרי צומת.

איך כתב גדי טאוב? “אין אדם הגון אחד שהסתכל על מתן כהנא ועמיחי שיקלי בדיון בכנסת, ולא ראה במו עיניו באיזה צד נמצאים האמת, הכבוד, ההדר והיושר. אין אחד”.

והכול במבט נוקב, צודק כזה, עם זיפי ספירת העומר, לזכר האבלות על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.

4.

שמתם לב שבניגוד למחאה מול הבית של עידית סילמן, שהצליחה ברוך ה’, ולמחאה מול הבית של איילת שקד או של ניר אורבך – מול הבית של מתן כהנא בבית גמליאל אף אחד לא מפגין? הציבור רואה אותו ומבין שחבל על הזמן. חבל על הזמן במובן הישן של הביטוי. אין במי להשקיע. האיש כבר לא איתנו.

לכל אחד יש הרי את המילייה שלו, את מה שחושבים החבר’ה שאכפת לו מהם. בסוף, השאלה היא מה מעגל ההתייחסות שלך, מה אומרים לך בבית הכנסת, מי מזיז לך ומי ממש לא. רוב יהודי של בוחרי ליכוד, ציונות דתית, ש”ס ויהדות התורה לא מזיזים למתן כהנא. הלב שלו כבר מזמן נמצא בבתי כנסת אחרים. בבית כנסת של לפיד, של בן כספית, של שלמה גרוניך. מה טובו אוהלייך אליטת ישראל, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך.

מהתבוננות בנאומים ובראיונות של האיש בשנה האחרונה ניכר, שלא רק שהמצפון שלו לא מייסר אותו, הוא בכלל חי בתודעה שהוא עושה דבר גדול מאוד. הוא מגשים משאת נפש של דורות במגזר.

הנער מנתיב מאיר שניסה להתקבל גם לסיירת מטכ”ל, גם לשייטת וגם לחיל האוויר – והצליח – לא בא על סיפוקו. לא מספיק לו ביבשה, באוויר ובים. עכשיו, בואכה גיל 50, הוא רוצה להיות חלק מהאליטה הפוליטית, זו שהקימה את המדינה. איתה הוא תמיד שאף להתאחד בהתאחדות גמורה. והנה, בחסדי שמיים, הקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו עד הלום.

הוא רק לא מבין שני דברים. סליחה, הוא לא מבין המון דברים. אבל במה שנוגע לנקודה הזאת הוא לא מבין שני דברים. קודם כול, האליטה של טייסי חיל האוויר שאיתם הוא נלחם שכם אחד במסירות למען הגנת העם והארץ, אינה אותה אליטה של השמאל הקיצוני ושל התקשורת הקיצונית, שלא אחת נלחמת באותם טייסים.

הוא חושב שהוא מתאחד עם קוראי ‘ידיעות אחרונות’, אבל בעצם הוא ממליך את קיצוני כותבי הטורים של ‘הארץ’. הרי הוא לא התחבר רק למצביעי גנץ ולפיד וסער, שעוד יהיו חלק מממשלה לאומית גם בעתיד.

הוא – והוא בלבד, כי לכל אחד בקואליציה הזו, שאין לה רוב, יש אחריות על כל רגע שבו היא מתקיימת – מביא כעת להנהגת המדינה, למשרות הבכירות ביותר, לראשונה זה עשרות שנים, את הדמויות הקיצוניות ביותר בשמאל הפרוגרסיבי. את מרב מיכאלי, את תמר זנדברג, את ניצן הורוביץ. את אלה שנלחמים במשפחה, ביהדות, במסורת. את אלה שבעד העמדת קציני צה”ל למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג.

התבלבלת. זה לא אותו מסטינג, מתן. ויחד איתם, כמובן, הוא ממליך עלינו לראשונה אי פעם את נציגי מועצת א־שורא, שמחליטים כעת לא רק על כל עץ שנוטעים בנגב, ולא רק על האם מותר למשטרה להגיב על האלימות הקשה בהר הבית, אלא גם על רפורמת הגיור שלו.

אבל הנקודה השנייה שהוא לא מבין היא חריפה יותר, לא ביחס לאנשים שאליהם הוא חובר, אלא ביחס לאנשים שאותם הוא מאבד. הוא לא מבין שהמשימה העיקרית היא לא להתחנף לרודפי הימין ולנסות בכל הכוח שיאיר גולן יאהב אותנו (ספוילר: הוא לא). זה מעיד על חוסר ביטחון עצמי, על רצון תמידי לקבל אישור. המשימה היא להתחבר עם בני הברית הטבעיים של הציונות הדתית. המסורתיים, אוהבי ארץ ישראל, אוהבי תורת ישראל.

אז עכשיו בא השיקלי הזה, ובעצם הווייתו מזכיר למתן כהנא יום יום שאפשר גם אחרת. שאפשר להיות גם אליטה, וגם נאמן לערכים. גם משכיל, וגם מחובר באמת לכל עם ישראל. גם חתיך, וגם ישר דרך.

5.

אני כבר שנים שואל את עצמי, ונדמה לי שלא רק אני: איך הציונות הדתית, המגזר הכי איכותי, הכי תורם, הכי משרת, הכי מיישב, עם אנשים טובים שנמצאים היום בכל צומתי העשייה בכל המערכות – איך הציונות הדתית בסופו של דבר נשארת מגזרית? למה לא מצטרפים אליה עוד רבים? למה החוזרים בתשובה ברובם הגדול בוחרים בדרך החיים החרדית? למה תושבי הפריפריה מצביעים לש”ס? למה הדרך היפה הזאת לא כובשת את החברה הישראלית?

אין לי תשובה אחת ברורה. ונכון, יש גרעינים תורניים ויש מכון מאיר ויש יוזמות נהדרות. אבל תכלס, איפה ההמונים? נדמה לי שהמופע של מתן כהנא השבוע בכנסת, ובכלל כל החבורה הסרוגה הקטנה שסביב בנט, מהח”כים ועד העוזרים וכל בעלי הג’ובים והתפקידים החדשים, יכולים לעזור לנו להבין את התשובה. אם זו האליטה, הציבור מבין ומתרחק.

תראו למשל מה כתב השבוע שי גולדן, עיתונאי, סופר ובעיקר איש רוח, שחי במשך שנים בשמאל המאוד חילוני, והולך ומשתנה בשנים האחרונות: “איך זה נראה כשהאירוניה מתאבדת בקפיצת ראש מהגג של עזריאלי? ככה בדיוק. במילה אחת של עמיחי שיקלי יש יותר אמת ויותר תוקף מאשר בכל המילים שהשמיע מתן כהנא מיום שנכנס לחיים הציבוריים. מציאות ה’הפוך על הפוך’ שכהנא הוא אחד מנערי הפוסטר שלה, המציאות הזאת לא רק מגוחכת, כי אם גם מסוכנת.

“כי סוכני הכאוס הללו, אשר שכנעו את עצמם שהם בכלל גלגול של רבי עקיבא, מְתַחזקים ארץ־מראות הפוכה שבה המעוות לישר יהיה והישר למעוות. באיזשהו שלב (זה האפקט של התהליך), אין כל הבדל בין מעוות לישר, בין שקר לאמת, בין מציאות לבדיה. בעולם כזה, ורק בעולם כזה, פוליטרוק ציני עד העצם, שמכר את נשמתו למולך השלטון, יכול לחלק ציונים לאדם ההגון האחרון בערך בכנסת ישראל. זו הסכנה בטשטוש המציאות – אנשים כמו מתן כהנא יכולים לפרוח במרחב כזה”.

העימות בין כהנא לשיקלי לא היה העימות היחיד השבוע בין חובש כיפה לבין גלוי ראש שבו האחרון מזכיר לראשון את הערכים ששכח. לצד כהנא-שיקלי, קיבלנו גם את בנט-זמרי. איש התקשורת יותם זמרי פרסם השבוע את התכתבות הווטסאפ שלו עם בנט ערב הבחירות. זמרי התחנן שבנט יבטיח לו שלא ילך עם השמאל, ובנט אכן הבטיח, וכתב לו שהוא לא אריאל שרון: “לי יש אלוקים”. מדהים.

זמרי אמר השבוע: “אני אדם שיש לו המון כבוד ליהדות, אני אוהב סממנים, כיפה עושה עליי רושם, לא יעזור כלום, אני תמיד משבח את הקהילה הזו של הסרוגים, אני מאוהב בערכים שלהם, וזה עבד עליי. לא מאמין שבן אדם השתמש בזה כדי לשקר לי”.

6.

ונסיים בחיוך. אפילו בצחוק. מתן כהנא גרם לי לצחוק השבוע. בקול. נתקלתי בריאיון אישי מלטף שערך איתו רפי רשף. אחרי כל הדיבורים הקבועים שלו על המחיר הכבד שהוא משלם כדי להציל את עם ישראל מבחירות חמישיות, על המאבטחים שהצמידו לו מחשש לפגיעה של קיצוניים בחייו בעקבות ההסתה החמורה נגדו, מזכיר לו המראיין, בעדינות, שבכל זאת אפשר להבין אולי את הכעס של הבוחרים: “אתה זוכר מן הסתם את הציטוט הזה, בערוץ 20. אמרת למראיין: אתה תהיה רקדן ראשי בלהקת ‘בת שבע’ לפני שאשב עם מרצ באותה ממשלה”.

ומה עונה מתן כהנא בתגובה? האם הוא מרגיש קצת מבוכה עם כל ההבטחות שלא קוימו, עם השקר לבוחרים שחשים שגנבו את קולם, עם העריקה מימין לשמאל? מה פתאום.

“ברמת התחקור האישי שלי”, הוא עונה בשפה צבאית, בלי להבין כמה מגוחך הוא נשמע, “אני פשוט קיבלתי על עצמי, ואני מאוד משתדל, לא להבטיח יותר שום דבר”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’