המציאות המדינת-ישראלית שלנו עשירה במיוחד. כל יום ומנת ההפתעות שלו. פעמים משמחות, פעמים פחות.
לפעמים מזעזעות.
כידוע, בימינו הרשתות החברתיות הפכו למאגרים המכילים כמויות אדירות של מידע חוצה זמן וגבולות. פעמים רבות ראינו התארגנויות ומחאות שצמחו מתוך התבטאויות ברשת, כמו שגם נתקלנו בזריעה שיטתית של מחלוקות ופילוגים בין חלקי החברה.
כך, או כך, מובן שהרשתות הללו הן פלטפורמה שאין ולא היה כמותה להבעה ושיתוף דעות. שם, לעומת התקשורת “הרשמית”, פוגשים את העם. שם, משתקפות הדעות האישיות של כל מי שביקש לשתף אותן, ולכן משתקפת גם החברה שלנו כפי שהיא באמת.
נעים להכיר.
דעות קדומות וסטראוטיפים לפעמים נמצאים כאמיתיים ולפעמים נעלמים בין רגע.
איך ההפתעה היומית מתקשרת לרשת?
בשבוע שעבר נמצאה לצערנו הרב גופתו של הבחור הצעיר אהרון סופר ז”ל, לאחר שנעדר שבוע שלם.
שבוע שלם, בו התקשורת לא טרחה להתעניין או לעניין את הציבור, לא בהיעדרות, לא בחיפושים, ואפילו לא בסרטון הזעקה הנואשת של הורי הבחור. בזמן שהתקשורת החרדית ניסתה בכל מיני דרכים לעורר מודעות לעניין, רוב הציבור הישראלי גילה את ה”נעדר”, יחד עם גופתו בעין כרם.
רוב הציבור, לא כולו. חלק גילה את הסיפור העצוב עוד לפני סופו הטרגי – ברשתות החברתיות. שם פורסמו ושותפו מאות פעמים תמונות, מודעות, קריאות לעזרה בחיפושים או לפחות לערנות, אולי מישהו יפגוש אותו בטעות.
ביום שלישי האחרון, ה-26 לחודש הלועזי, כחמישה ימים לאחר שהבחור נעדר, משטרת ישראל מפרסמת לראשונה פנייה בפייסבוק, הפותחת במילים: “אנו שבים ומבקשים את עזרתכם בחיפושים אחר אהרון סופר…”. הפנייה מלווה בשתי תמונות, ובפרטים פיזיים של הבחור.
לא קשה היה לשים לב לכך שזוהי הייתה הפנייה הראשונה בפייסבוק, ושלא צוין הפרט החשוב של צבע השיער הג’ינג’י. כאמור, לאור התגובות, היה ברור שמעטים היו מי ששמעו על כך קודם.
גם כאן ניתן היה לראות את מי שמבקש לעזור, להתפלל, להתאחד למען הבחור, או לפחות את מי שאיחל שיימצא בריא ושלם. יש גם ששאלו בתמיהה מדוע התקשורת לא דיווחה על הנעדר, וכצפוי היה מי שניצל את הבמה להשמצת חרדים ולא ויתר על ההזדמנות.
תגובות כגון “רק לי לא מפריע שאיזה דוס נעדר?” או “פרזיט אחד פחות” – הן כבר משהו שהורגלנו אליו.
בסופו של דבר הגעתי והזדעזעתי מול התגובה הבאה:
“…קשה למצוא נעדר חרדי… כולם דומים בלבוש ולפעמים גם במראה…זו בעיה רצינית… נקווה רק שהוא לא נחטף, התאבד או נפל למותו וימצא בריא ושלם”.
התגובה הכמעט תמימה, שאפילו לא נובעת מרוע לב, הייתה כמו סטירה ללחי. אותו אדם משוכנע שקשה לאתר חרדי מבין כל החרדים כי הם כולם נראים “אותו הדבר”. כל- כך משוכנע, שהוא הגדיל לעשות, או לכתוב, והסביר שוב את דבריו.
מה הכוונה? שבשביל חרדי צריך יותר כוחות חיפוש כי הוא יותר קשה למציאה, או שאפילו אין למה לחפש כי זאת “בעיה רצינית” מדי? שמא זוהי הצדקה לכך שהתמונה שלו לא פורסמה על- ידי המשטרה עד לאותו יום בפייסבוק, כי מה זה יעזור, הוא נראה כמו כל השאר.
“הפנים של הדוסים הם אותם פנים”. גם אם הוא מקווה שהבחור יימצא בריא ושלם, זה מה שחושב אותו טוקבקיסט? אכן, זאת “בעיה רצינית”.
ומה אם חלילה הייתי אומרת על שלושת החטופים גיל-עד, נפתלי, ואייל הי”ד שמסובך מדי לחפש אחריהם כי הם דומים לשאר חובשי הכיפות הסרוגות? או שאולי ניתן לפשיעה הדרום-תל-אביבית לגאות בתואנה ש”הם נראים אותו דבר”?
נשמע מזעזע? גזעני? הזוי אפילו? מעניין.
עודי מנסה להבין מאיפה צצה לה תגובה שכזו, עיני נופלות על הזעזוע הבא: “שייבדקו אולי הפייגלע מתבודד בהר”. הפעם לא הספקתי לחשוב. לא על תגובה שותתת שנאה שכזו, ולא על הרוע הניגר מאותן המילים. גם לא על הבורות המסכנה של הכותב.
לא הספקתי כי מהר מאוד הוא נזקק להסביר את עצמו מול טוקבקיסטים כועסים אחרים, אשר חיפוש מהיר בפרופיל שלו גילה להם שהוא יומנאי מתנדב במשטרת ישראל!
ולהלן ההסבר: “(אני) יומנאי בתור מתנדב. אולי הפייגלע לא במקום אבל מלא מהם מתבודדין בהרים, שיבדקו שם…”
“מלא מהם”? “לא במקום אבל…”? “בהרים”?
ואז הכתה בי ההכרה. הם לא אשמים.
לא מפני שהם לא יודעים שלא מעט ירושלמים נהנים לטייל ביער ירושלים או אפילו רק לחצות אותו בתור “קיצור דרך”, אלא מפני שהם קורבנות של תקשורת לא אובייקטיבית, של תקשורת שהכירה להם את החרדים בסבר הפנים הכי לא יפות. שמכלילה את כל החרדים כגוש אחד זהה, מבלי להבחין בזרמים, חוגים ועדות, ומציגה אותם כקיצוניים, אנטי-מדינה, לא מתגייסים, לא עובדים, נטל אחד גדול. איך אמר? “בעיה רצינית”.
איך לא יחשבו ש”כולם דומים” ו”לכולם אותם פנים”? נכון, “לכולנו יש פנים”, אבל “הפנים של הדוסים בלבוש השחור ומשקפיים לרובם… הם אותם פנים”. מה, לא הבנת?
איך לא יזלזלו בבחור מסכן שנעלם להוריו עם אמירה כמו “תחפשו בהרים, מלא מהם הולכים לשם”?
התקשורת “שלנו” עושה זאת בהסוואה חלקית, מכלילה ציבור כה מגוון לגוש חד-פרצופי, ומבנה דעת קהל מוטעית.
אם הרשת החברתית משקפת את דעת הקהל או חלק ממנו – אני מתביישת.
מתביישת גם בתקשורת שלא מסתירה את דעותיה ונהנית לעוות את פני הדברים, וגם באותם אנשים שמאמינים לה.
לא, אין לחרדים ולשום אדם דתי מחויבות להוכיח לאף אחד שהוא אדם בפני עצמו, עם אופי, אמונות ודעות משלו. אך לתקשורת, שאמורה לשרת את אזרחי המדינה, יש את המחויבות לספק מידע שלא יטעה את הציבור, ולא יחזק תפישות מוטות ומוטעות.
בעת כזאת לתקשורת יש חובה מוסרית לקרוא לציבור לשתף פעולה בחיפושים אחר נעדר, קצת לפני שתימצא גופתו.
תמיד, לתקשורת חובה מוסרית לספק מידע אובייקטיבי ולא מוטה, כדי שתגובות שכאלו לא יחזרו שוב.
■ לפניות, הערות והארות: [email protected]