אנחנו לא מחבקים את בחורי הישיבות
עכשיו, כשהמבצע מאחורינו… מבצע עליו שילמנו מחיר הרבה פחות מבצעי, אבל הרבה יותר יקר.
דווקא עכשיו, בשקט שאחרי הסערה… או לפני, תלוי את מי שואלים… או לא שואלים.
זה הזמן לשחרר את המחשבות הכלואות בתוך המדים, אי שם בין הדסקית האפרורית לספר התהלים, בין כרטיס החוגר לדף המקופל ברישול והנושא תפילה לשלום חיילי צה”ל העומדים על משמר ארצנו ימים ולילות ללא גבול – מגבול הלבנון ועד חורבות סג’עייה.
שלטים שהודבקו בחיפזון תחת כל עץ ומעל כל תמרור עטפו באהבה את חיילי צה”ל והפכו את כבישי הדרום לשטיח אדום ארוך, בו מצדיעים בהוקרה לכל לובש מדים באשר הוא – מג”ד או מח”ט תא”ל או רא”ל. תחנות ריענון לחיילים שבדרך לשם או משם, אוהלי ענק שהוקמו בידי אנשים עם לב ענק כדי לחלק לכל חייל מארז ענק, דוכני מזון מהיר ופריטי לבוש התמלאו והתרוקנו ברוטציה מופתית לאורך היום, ומעל כל אלו ריחפה סיסמת המבצע, גולת הכותרת: “תודה למי שמגן עלינו”!
***
בד בבד עם ההכרזה על הפסקת המבצע הנוכחי בעזה (הפסקת אש זה בטוח לא), נהרו רבבות בחורי ישיבות חזרה אל ספסלי בית המדרש. מזוודות כבדות לצד קופסאות בורסלינו או ברנדולינו, שקיות תפילין לצד קולבי חליפות, כל אלו נערמו ברחובות הערים – מעידים על התחלתו של זמן חדש – זמן אלול.
בחודש הקרוב, כמו גם בחודשים שאחריו, כמו גם בשנה שאחרי זו, ישבו רבבות בני תורה מול הסטנדרים, יתנדנדו בקצב אחיד במין כוריאוגרפיה סוחפת ומלהיבה, ישתקעו בתוך דפי הגמרא המצהיבים והמדיפים ריח של פעם, ניחוח של בית אבא וסבא וסבא רבה, ועם זאת יש להם – לדפים הללו – טעם של עוד, עוד הרבה… יום ולילה לא ישבתו.
לא צו 8 ולא שירות סדיר, לא פקודות מטכ”ל ולא מ”פ קשוח מבע, שום דבר מאלו לא גורם לאותם נערי חמד לדבקות במטרה העליונה ולחתירה אל תוך עומק הסוגיא. בשקט בשקט, בלי דוברים וללא כתבי שטח, בלי תקציב ביטחון אבל עם הרבה אמונה, בלי מעיל רוח וללא שרביט קסמים. רק בשקט בשקט יעשו הם את המוטל עליהם – הגנת המולדת, העם והארץ.
לא ראיתי שלטים מקושטים שהעידו על הוקרה והערכה לאלו שמגנים עלינו בתורתם, לא הבחנתי בתחנות ריענון שסיפקו להם צרכים מינימליים כמי שהולכים לשבועות ארוכים מחוץ לביתם, גם לא נתקלתי באנשים טובים שמילאו מארזים או לפחות כריכים כצידה לדרך. לא… לא ראיתי.
***
בכל מקום אליו הגעתי בימי המילואים ראיתי את החום והאהבה המורעפים על החיילים, ולו רק מעצם היותם לובשי מדים. וזה לא שהמדים עושים את לובשיהם טובים יותר, מחונכים יותר, בעלי מידות תרומיות או כאלו שכולם מחפשים את קירבתם.
בניגוד ללומדי התורה – אותם התורה מחנכת, משפצת, משדרגת, מלטשת ומצרפת.
ואנחנו, המשפחה והחברים, הרבנים והעסקנים… האם העזנו להרים שלט אחד מול קו 402 או 450, באותו יום ראש חודש אלול, עליו היה נכתב “תודה למי שמגן עלינו” או “באהבה למי ששומר עלינו”?
האם עלה בדעתנו להסתובב עם סלים עמוסי כריכים, פחיות קרות, ממתקים והפתעות, ולחלק ללובשי השחור-לבן טרם נסיעתם, תוך שאנו מחייכים אליהם ומודים להם?
ובכלל… האם כשראינו אותם עומדים בתחנות, עצרנו לרגע את הרכב והצבענו לעברם, תוך שאנו מפטירים לילדינו: “תראו את הגיבורים האלו שמוותרים על פינוקים, כבוד וחיי רווחה והולכים ללמוד תורה”?
מסתבר שלא.
חומר למחשבה לפני שנתקומם על יחס התקשורת והחברה הישראלית כלפי לומדי התורה בכלל ובחורי הישיבות בפרט.
אנחנו לא עושים זאת טוב יותר!
-
נקודה עצומה למחשבה!
צריך לעודד ולתמוך גם בבחורי הישיבות. הם אלה ששומרים על כולנו!
יישר כוח לכותב!!-
05/09/2014 11:14
טור חזק ונוקב, מראה נוקבת על אמיתות האמונה שלנו בתורה הקדושה.
אבל האמת, כשעוברים ורואים את בחורי החמד עם המזודות בדרך לישיבות עם התרגשות קלה על הפנים, זה מרגש עד דמעות.
כל הכבוד שאתה לא נסחף אחרי הזרם וכותב דברים אמיתיים.
-
-
…
-
נהנתי כתמיד לקרוא את המאמר הנוקב בתחכום ופשטות כאחד של הכותב המוצלח הזה. תודה
-
כי הם לא הולכים לישיבות כדי “לעשות את המוטל עליהם – הגנת המולדת”.
הם גם לא “גיבורים שמוותרים על חיי רווחה וכבוד, והולכים ללמוד תורה”.
אני גם לא רואה בהם “כוריאוגרפיה סוחפת ומלהיבה”, ודפי הגמרא לא “מצהיבים ומריחים ריח של פעם” בעיניי.
לכן לא אניף שלט “תודה למי שמגן עלי”.
בגלל שבחורי הישיבות שלנו לא עושים לי טובה ולא מוסרים עצמם למען העם.
הם לא עוזבים את חייהם והולכים ללמוד, אלא הם הולכים לחיות באמת “כי הם חיינו ואורך ימינו”.
הם לומדים את התורה הקדושה כי זו הדרך שציוונו הבורא. הם מתמסרים אליה ודבקים בה, כי היא משוש חיינו נשמת אפינו.
הם יהגו בה יומם ולילה לא בשביל להגן על העם, המולדת או הארץ. אלא כי הפורש מן התורה כפורש מן החיים.
הם לא גיבורים שמוותרים על פינוקים ולא על “חיי רווחה וכבוד”.
אדרבה. להם הכבוד האמיתי. כי “אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד”.
הם מקבלים את הפינוק הגדול מכולם, כי “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”.
ו”המקבל על עצמו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ודרך ארץ”.הם לא מושא להערצה אלא לקנאה.
מאותה סיבה בחורי הישיבות שלנו לא זקוקים לחיבוק הזה.
בן אדם שהולך לנפוש בהרי האלפים או לצפות במפלי הניאגרה, לא זקוק לחיבוק.
בן אדם שנכנס לממ”ד בעת התקפת טילים לא מצפה להערכה.
בל נשכח, שהתורה היא מקור החיים. סם החיים. החיים בעצמם.
ובל נשכח שמי שמגן עלינו זה בורא העולם תורתו ומצוותיו.
ובל נשכח לרגע שהעיסוק בחרב ובמלחמות, זה העיסוק הבזוי ביותר והאילוץ הגדול ביותר לנו כיהודים.
אל לנו להשוות מצב של מלחמת אין ברירה, שאנשים הולכים בדעה להילחם ולמות, אבל בסך הכל רצים כדי להגן על חיי העולם הזה. שהם זקוקים לחיבוק. להללו שרצים לחיי העולם הבא.
שהם עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.ובל נשכח את ההבטחה האמיתית: “אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ”.
אבל גם אם יהיה שלום בחורינו יוסיפו להגות בתורה.
כי לא זו המטרה, אלא זו התוצאה!