1.
לא ברור למה התכוון עיתון בקהילה כשבחר בכותרת “תחילת הסוף” בשער החדשות. מה שברור הוא, שגם אם לא התכוון לכך, כיוון לדעת רבים מהכותבים בעיתונות החרדית של סוף שבוע זה: תחילת הסוף של הממשלה נראה כבר באופק, בצבץ וצף מיד עם סיומה של המלחמה. סליחה, מבצע.
“נצחון חמוץ”, כינה המודיע את סיום המלחמה.
וכמו הטרנד שהוביל השבוע את העיתונות החרדית, ניגן גם בקהילה את הניגון האנטי-ביבי. “ראשי רשויות תוקפים: נכנענו לטרור, חיינו אינם חיים”.
נכנענו, כי מה? כי לא סיכנו חיי עוד חיילים במבצע קרקעי שאולי היה מיותר? כי לא המשיכו להפציץ עוד מגדלים בעזה, עד להשמדה טוטאלית של העיר, תוך הגברת קולות הגינוי מהעולם כלפי ישראל?
נתניהו, אליבא שער בקהילה, “נכנע למי שברגע הנתון מחזיק את האקדח ביד”. ולמה להתאמץ להסביר שהוא לא ממש נכנע לשר החוץ שלו אביגדור ליברמן או לשר הכלכלה נפתלי בנט – שהחזיקו כל אחד מהם אקדח תקשורתי מעשן? שהוא לא נכנע לאמריקנים? שהוא התעמת לא פעם עם ג’ון קרי?
לא צריך להתאמץ. רק צריך לקרוא את הסברו של כתב אחר בעיתון, בטור הממוקם לקראת סוף הגיליון. “ההמונים שכועסים עכשיו על בנימין נתניהו שלא ניצח את הטרור, לא שואלים את עצמם איך יתכן שראשי ממשלה ימניים, אחד אחרי השני, מגלים את מגבלות הכוח כשהם מגיעים לשלטון”.
היו מתים ליברמן את בנט להגיע למקום הרם הזה, רק כדי להבין את טעויותיהם דהיום.
2.
ואולי ההסבר ניתן ביתד נאמן, שם סיפר הכתב הפוליטי כי נתניהו טרח לתדרך כתבים בכירים טלפונית.
יש מצב שיש כתבים חרדיים שהוא ‘דילג’ עליהם, ולכן לא הצליחו להיות משוכנעים בצדקת דרכו? טוב, למען האמת, היחס לעיתונות החרדית מעולם לא היה הצד החזק של בנימין נתניהו.
3.
גם ‘משפחה’ הצליף בראש הממשלה. “תדמיתו של ‘מר מלחמה בטרור’ חייבת לעבור שיקום, לא רק עזה”, נכתב בעיתון.
גם אליבא ד’יום ליום’, “המנהיג שנתפס כ’חזק מול החמאס’ מוצג היום כחלש וכהססן”. אלא שהוא טרח להדגיש גם את הצד השני: “אסור לשכוח חמאס הוכה קשות, לישראל לא מעט הישגים”.
בשביל האיזון.
4.
יתד נאמן, ממש כמו יתד נאמן, לא שכח לקשר בין ימי אלול שנחתו השבוע, לבין סיומה של המלחמה. “בחוץ – הפסקת אש, בפנים – איש יוקדת שלא תיפסק”, הייתה כותרתו.
אז נכון, בפנים היו הכתבות קצת ‘כבדות’, פחות צבעוניות, אבל ‘אלול’ יש רק אחד בשנה.
5.
אהבתי.
• כתב משפחה עשה כמה שעות בבית משפחת ארזי בנתיבות, וחזר עם כתבת צבע מדהימה אחרי שבילה את יום שלישי בצל הצבע האדום. איך עוצרים את הרכב בחריקה כשנשמעת האזעקה, מה עושים כשהילד בדיוק נמצא במקלחת, איך נשכבים על הכביש ומנערים אחר-כך את הבגדים, ואיך משקיפים מגג הבית על גגות עזה.
אפרופו כתבה כה יפה, מתברר שאותו כתב ששהה בנתיבות בשלישי, זמן קצר לפני הפסקת האש, הצליח להגיע לנתיבות ביום רביעי, עם פתיחת הזמן. “יצא להיות” בפתיחת הזמן… טוב, אל תגזימו, וכי אתם רוצים להגיד שאחרי שבליל שלישי חנה את רכבו בביתו, עם שחר שב ויצא דרומה? הייתי מהמרת על כך שהכתבה של רביעי נעשתה טלפונית, וזה בסדר, וזה לגיטימי. הייתה לכם כתבת שטח מדהימה, לא חייבים עוד אחת מנתיבות, רק אל תזייפו את הכותרת ותתנו לנו את התחושה שהנה, כתבנו סר לנתיבות… האמת כל-כך יפה. למה להרוס אותה?
• אהבתי גם את כתבתו של כתב השטח של המודיע, ששב אל עוטף עזה (כלומר, אני לא משוכנעת ששב לשם השבוע, יש מצב שליקט ממחברתו את כתבות הצבע שעשה בימי המלחמה, אבל למי אכפת), שרטט את מפת הישובים המופגזים, את מפת הכבישים, איך נוסעים מאיפה לאן, מי על הגבול וכמה קרוב…
בהחלט מרתק.
• גם אני, כמו כל אם חרדית הגאה בלומדי התורה-בניה, נפגעתי עמוקות מהשיתוף של רעיית שר האוצר, ליהיא לפיד, בדף הפייסבוק שלה. טוב, זה לא שהיא עצמה ניסחה, אבל עצם זה ששיתפה…
“החרדים שאינם הולכים לצבא הם כת הרסנית שהורסת את המדינה מבפנים כמו מחלה ממארת”.
לא נעים לקרוא שהבן שלך, שאתה כל-כך אוהב, נחשב בעיניה למחלה ממארת. ו…הצביעו לבעלי כמובן, כך ביקשה. רק הוא יצילנו מיד המחלות הממאירות ובה בלה בלה.
לכן כל כך אהבתי את התזכורת של כתב הטור בבקהילה. “שלי ושלכם – ליהיא”. מאחורי כל איש ‘גדול’, עומדת מן הסתם אשה ‘גדולה’. ‘דגולה’…
6.
לא אהבתי.
• את תופעת ההעתקות, שהפכה למכת אתרי תקשורת.
זה התחיל בכתבה מעולה שהופיעה בשבוע שעבר במשפחה, על הישיבות – מספר התלמידים שהתקבלו בכל אחת מהן, סגנונה וכך הלאה. כתבה בהחלט יסודית וראויה. אבל אז מצאתי אותה באחד מאתרי התקשורת, כפרויקט בלעדי שלהם, בלי שום קרדיט למקור.
זה המשיך בכתבת ראיון ביום ליום עם מנכ”ל אל המעין משה אילוז – גם היא הועתקה ככתבה וכלשונה. בלי קרדיט.
המעניין הוא כי פנייה לעורכי השבועון והיומון בשאלה איפה הקרדיט, הולידה תשובות מגומגמות ובלתי ברורות.
בעידן בו כתב אתר הופך להיות ‘שליח בקהילה’, הכול פתוח, הכול עוד אפשרי…
• כל-כך יפה הייתה כתבת הצבע של ‘יתד נאמן’ על בעל התשובה (ר’ עורא צימרמן) מספסופא, סיפור מרתק, מלא תוכן ועניין. אז למה, למען השם, להרוס אותו עם כל-כך הרבה יח”צ ל’קרן השביעית’?
• את חגיגות עיתון משפחה על נצחון הראשל”צ הגר”י יוסף ולשכתו עם מינויו של הרב יצחק פרץ לראש מערך הגיור (“העליצות שהפגין כלפי זרם המאחלים”, עם הגעתו לברית של נכדו, “מקורביו התהלכו באולם עם חיוך רחב משל היו חתנים ביום חופתם ולא אורחים מן המניין באירוע משפחתי”). יתכן שהכל כדי שנשכח שהוא בכלל כיהן כראש לשכת הגר”ש עמאר?
ובכלל, כמה יפה לקרוא את הדברים כשהם כבר כל-כך לא רלוונטיים. רק כמה שעות אחרי יציאת העיתון ממכבש הדפוס ועם כשלון ש”ס במה שהיה אמור להיות ערב הנצחון שלה, בחמישי בלילה…
7.
אפרופו ש”ס.
• מה הביא את יוסף סגל, הפרויקטור של חוק היתומים החרדי, לפרגן בבקהילה על ההישג שבחוק דווקא לאלי ישי. אחרי הכול, עד היום הקפיד לפרגן לכ-ו-ל-ם? פניתי אליו לבדוק, עד כה לא נעניתי. מן הסתם הבחור עסוק בשטייגען אלולי…
• אני מאוד מסכימה עם כתב משפחה שכתב שהודעת הסימוס של דרעי לישי היא “נוק-אאוט של ממש”. אבל האם לא מדובר בנוק-אאוט עצמי?
• איזה יופי היה לצפות בתמונת הגר”ע יוסף, ולצידו ארבעת (!) בניו, בתמונה שהופיעה בעמוד הקדמי של העיתון, במיקום מרכזי מאד. אותם בדיוק ציפיתי לראות בעצרת, את כל ארבעתם, וגם בידיעה שהוכנה לאחריה.
לשואלים ולמתעניינים: שני בנים לא הופיעו – רבה של חולון הגר”א יוסף ורב כשרות בד”צ בית יוסף הגר”מ יוסף – מה שלא הפריע לכותרת ‘יום ליום’ לדווח כי העצרת הייתה “בהשתתפות בניו של מרן זיע”א מורנו הראשל”צ הגר”י יוסף שליט”א, הגאון הגדול רבי אברהם יוסף שליט”א רבה של חולון, הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט”א חבר מועצת חכמי התורה והגאון הרב משה יוסף שליט”א ראש בית המדרש ‘מאור ישראל’ ובד”צ בית יוסף”.
אז איך השתתפו, אם לא השתתפו? זהו, שכתב הידיעה היה אופטימי וסבר כי יופיעו (העיתון הודפס יממה קודם לכן).איך יופיעו אם במודעה בשבוע קודם לכן לא פורסמו שמותיהם? האם ציפה אי מי להופעתם, רק כי דווח בידיעה כי השתתפו?
ליום ליום פתרונים.
8.
יתד נאמן של השבוע היה באווירת אלול. עם המיית ליבם של מנהל רוחני, של סב לנכד שהחל ללמוד בישיבה, של מחנך כיתה ח’.
אבל תאמינו או לא, הנוגע ללב מבין כל הנ”ל הייתה כתבתה של י’ (י. נקודה. אשה, איך לא…) שליוותה את בנה לאוטובוס בדרכו לישיבה.
ביום שישי, עת הגיע העיתון הביתה, לא יכולתי לקרוא את הקטע. הדמעות הציפו את עיני. איך שהוא, בראשון בערב, שבתי וניסיתי לקרוא. הפעם הצלחתי.
מרגש, תאמינו לי. מאוד.
ולא רק כי רק ימים אחדים קודם לכן עשיתי את אותו המסלול, עם אותן דמעות (הן עולות מעצמן, כן?).
קראו, והיווכחו.
9.
כתב ‘משפחה’ קובע נחרצות כי בניגוד לעסקת ג’יבריל, שנעשתה בסודיות ותחת צנזורה כבדה, עסקת שליט התנהלה בממלכתיות, “בליווי יועצים אסטרטגיים שהפכו את גלעד לילד של כולם”. עד כאן הכול נכון.
אבל שימו לב לתוספת הבאה…”ועם רכישה של מערכות העיתונים הגדולות שהתגייסו לטובתה”.
השתגעתם, אתם שם ב’משפחה’? וכי נשמע כדבר הזה שמישהו קונה מערכת עיתון? איפה למדתם מושגים שכאלו? (הערה למעצב: כאן אמור היה להופיע סמיילי מחייך, אבל אין צורך באייקון)…