השורות האלה נכתבות בעיצומו של המשבר הפוליטי. עדיין אין לדעת כיצד יתפתח, אבל ייתכן שנוצר כאן תקדים, שממשלה נופלת בגלל חמץ בפסח.
הדיונים בבג”ץ בנושא החמץ המחישו את הנתק בין המוני העם לבין היכל המשפט.
יש כאן עם ש-70% ממנו מקפידים על איסור אכילת חמץ בפסח (כפי שעלה מסקר שנערך אשתקד). בספר החוקים של המדינה נקבע ‘חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ”ו-1986’, האוסר על בעל עסק להציג חמץ בפומבי בפסח למכירה או לצריכה. אמנם למרבה הצער אין אוכפים אותו, אבל הוא מבטא תפיסה ערכית, שלפיה מדינה יהודית אמורה לשמור על ‘בל ייראה ובל יימצא’.
ומול זה מתנהל דיון על ‘זכויות’ של יחידים לפגוע בכלל הציבור על-ידי הכנסת חמץ לחדרי אשפוז או לבסיסי צה”ל. לדאבוננו התקבלה החלטה מקוממת, שבעיני כל יהודי מאמין היא חרפה ממש.
אם כל חטאת
מה רע כל-כך בחמץ, שאנו מבערים אותו לקראת הפסח כאילו היה רעל מסוכן? הלוא כל השנה אוכלים אותו, מברכים עליו ונהנים ממנו?
החמץ הפיזי הוא בבואה של ה’חמץ’ הרוחני – הגאווה ותחושת היֵשות העצמית – ואת אלה עלינו לבער מתוך נפשנו. החמץ מסמל את ההתנשאות, לעומת המצה שמסמלת צניעות. המצה והחמץ עשויים מאותם חומרי יסוד – קמח ומים, אך המצה נשארת כמות שהיא, בעוד החמץ תופח מעבר לממדיו האמיתיים.
זו המשמעות הרעיונית של ‘ביעור החמץ’ – לסלק מעצמנו את ההתנפחות, את תחושת הגאווה. להיות ‘מצה’ – מה שהננו באמת, מתוך צניעות וענווה.
פעם אחת בשנה מדגישים לנו במלוא החומרה את איסור הגאווה. עלינו לסלקה עד תום, משום שהיא אם כל חטאת. הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים הגאווה מניעה. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים.
המצה מלמדת אותנו את חשיבות הצניעות. הלוא אנחנו יודעים טוב מכל אדם אחר את מגרעותינו ואת החולשות האישיות שלנו. רק אנחנו יודעים עד כמה אנחנו רחוקים משלמות. הכרה זו צריכה למלא אותנו ענווה והתבטלות.
להתנקות פעם בשנה
אדם צנוע ועניו שמח בכל הטוב שיש לו. אין הוא סבור שכל העולם שלו, וממילא הוא מודה לבורא על כל השפע שהעניק לו. הוא גם מביט בעין טובה על הזולת. לעומת זה, הגאוותן לעולם אינו מרוצה. תמיד הוא חש שלא כיבדו אותו די הצורך והוא מלא קנאה באחרים.
החיים היום-יומיים בעולם שיש בו תחרות, רדיפת הישגים אישיים ומחמאות על הצלחות, עלולים לגרום להתחזקות תחושת היֵשות העצמית. לכן פעם אחת בשנה, בחג החירות, אנו נקראים לבער לחלוטין את ה’חמץ’ שהצטבר ולנקות את נפשנו.
יהיה כל אחד מה שהוא ויניח מקום לזולתו. אין צורך לדרוך על הזולת, אין סיבה לקנא בו. הצלחתו לא באה על חשבוננו. סילוק ה’חמץ’ הפנימי יעניק לנו יכולת להיות בני חורין באמת.